סטיב ג’ובס ופירגון

פורסם: אוקטובר 6, 2011  |  על ידי: יובל עילם 

אתמול הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך סטיב ג’ובס. ביממה האחרונה אני עוקב אחרי הודעות האבל היוצאות בעולם על מותו. יש שהעלו אותו בקנה אחד עם ליאונרדו דה וינצ’י הענק, יש המשוים אותו לאלברט איינשטיין. בשורה התחתונה הוא מוצג כדמות בעלת השפעה אדירה על חיינו. אני לא מתכונן להתווכח על כך אך אני רק שואל דבר אחד – האם כל אותם דוברים אמרו לו את זה בעודו בחיים?
רובנו נזכרים לפרגן מאוחר מדי ואז בהלוויה ובישראל בעת השיבעה בבית המשפחה האבלה אנו נזכרים כשמאוחר מדי להוקיר את האדם שנפטר.
“לו רק היה/תה יודע/ת מה הרגשנו כלפיו/יה… ” – משפט שאני שומע לעיתים קרובות לאחר פטירתו של אדם. ה”פיצוי” למצפון הלא שקט מגיע בדרכים שונות – בהספד מרגש מעל הקבר הפתוח, ובדרכים שונות שנועדו לתקן את המעוות. לא פעם נעשית הפניה בגוף שני, מתוך תפילה פנימית שהמת עדיין חי ושומע את הדברים בעולם של מעלה. ואני מתבונן בדברים ושואל: האם כך צריך להיות? מדוע איננו יודעים לפרגן? מדוע איננו מסוגלים לחוש סימפטיה כלפי אנשים בעודם בחיים?
פיצוי הבא לידי ביטוי בהספד – אין בו בכדי להשקיט המצפון ולנחם על כך שלא עשינו את הראוי בזמן המתאים – בחיים! בהווה, כאן ועכשיו! האם המילים הרבות הנשפכות לאחר קביעת המוות עושים את המת למאושר יותר? או אולי אנו מכים על חטא ומנסים לכפר על שתיקתינו בעודו בחיים? כשהמילים היו רלוונטיות ונוגעות.
מדי יום מתים/נהרגים מספר אנשים ללא שום התראה מוקדמת (תאונה, מחלת לב פתאומית) כמה מאיתנו מסוגלים בזה הרגע לחשוב את המחשבה הקשה – אם חס וחלילה יקרה משהו לאחד מהאנשים הקרובים לנו, או דמות ציבורית אותה אנו מעריכים – האם הם יודעים את מה שאנו מרגישים כלפיהם? לדעתי, אחת הסיבות נעוצה בעובדה שרוב האנשים מפחדים לתת מחמאות משום שהם לא יודעים לקבל מחמאות!
מדוע נתינת מחמאה היא דבר רע ואין זה מן המקובל במקומותינו?
“להתחנף” – מדוע כמעט תמיד כרוכה המחמאה בסימן שאלה לגבי כנות הכוונה. אם מדובר במישהו הניצב מעליך (מורה, בוס, מפקד, הורה) נופל החשד כי מדובר בהתחנפות פשוטה! כשמדובר במחמאה למישהו הנמצא מתחתיך, נופל חשד אחר “הוא בטח אומר את זה לכל אחד”, אולי הוא רוצה “להפיל עלינו תיק” (ובכך לרכך את המכה ע”י מחמאה) חלילה לחשוב שמדובר בכוונה טהורה.
כשמדברים על איכות סביבה מתכוונים לרוב לאיכות האוויר, מים, להגנה על החי והצומח לזיהומים כאלה או אחרים, לרעש ומטרדים אחרים. האם סביבה שיודעת לתת מחמאות איננה סביבה טובה ובריאה יותר? הגיע הזמן שתינתן תשומת לב רבה יותר לכל מה שקורה בין אדם לחברו ! הגיע הזמן לפרגן אחד לשני וב”זמן אמת” כלומר בעת החיים. האם אנו לא מפחדים מהתגובה שבפתיחת הלב ואמירת דברים שאיננה צברית טיפוסית? שלושה גורמים משמעותיים מעצבים את חייו של הילד ומשפיעים על הפוטנציאל הגנטי עימו הוא נולד: משפחתו, הסביבה בה הוא חי, והמסגרות החינוכיות בהן הוא נמצא. אז קדימה בואו נפרגן לאנשים מסביבנו על בסיס קבוע ולא נחכה שיהיה מאוחר מדי.