פורסם על ידי: יובל עילם
קודם כל התנצלות.
שבוע שעבר הטלפון שלי קרס, כך שלא יכולתי לשלוח לכולם את טור 254.
אגב, כל הטורים מועלים באופן קבוע לדף הפייסבוק: “שישי לנפש”, ולערוץ היוטיוב “יובל עילם”.
סיפור 1️⃣: מי האיש?
“איש הברזל”, או בשם המקורי: “Ironman”, הוא מותג שבה לתאר מי שהשתתף בתחרות הכוללת: שחייה של 3.8 ק”מ, רכיבת אופניים של 180 ק”מ ולקינוח ריצת מרתון.
תחרות מתישה ומאתגרת ללא ספק.
השבוע כשרכבתי להנאתי, חשבתי שמי שעליו אני עומד לספר בטור הוא באמת איש ברזל.
דמיינו אותו:
הוא היה דתי מאוד, נולד בקובנה שבליטא ב-1843 (כ-17 שנים לפני הרצל), הוא ספג את האהבה לארץ ישראל מהרב שלו.
כשגביר יהודי עשיר הגיע לישיבה היוקרתית בה למד וחיפש שידוך לבתו רחל לאה, הרב המליץ עליו.
אך האיש שלנו סירב בתחילה, משום שזה אומר לעבור לגור בלונדון, והוא הרי חלם על ארץ ישראל.
לבסוף, בזכות השפעת הרב שלו התרצה, עבר ללונדון ולאחר מספר שנים החל להתעשר מסחר בפרוות.
ב-1871, בהיותו בן 28, עלה לארץ ישראל והחל להשקיע את כולו ביישוב הארץ!
הוא היה גורם מרכזי בהקמת שכונת מאה שערים בירושלים (1874), שכונת נוה שלום (1890) במקום שלימים תהפוך חלק מהעיר תל אביב יפו (1910), והיה ממקימי פתח תקווה (1878).
גבירותיי ורבותי, קבלו את ר’ זרח ברנט.
ולמה אני מספר עליו דווקא?
משום שאני אוהב את האיש הזה וגם… בגלל שאני נכד של נכדתו…
סיפור 2️⃣: אין סיכוי.
בימים אלה אני שוקד על כתיבת ספר המבוסס על הטורים שכתבתי כאן לאורך כחמש שנים.
מדי פעם אני מספר על דמויות מיוחדות בהיסטוריה משום שאני מאמין שניתן לשאוב מהם השראה, וגם כי אני מאוד מתחבר לדברי יגאל אלון ז”ל: “עם שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל”.
במוצאי שבת האחרונה 11/12/2021, התכנסנו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב למעלה מ-120 מצאצאיו של זרח ברנט, על מנת לציין 150 שנה לעלייתו לארץ. היה מרגש מאוד.
את הערב המושקע ארגן בצורה מדהימה, מיכאל ברנט, צאצא נוסף של זרח.
כולנו ענדנו תג שם: “אני צאצא של זרח ברנט”.
הוקרן סרט שמתאר את התלאות שעבר זרח שלנו ואת הרוח האיתנה והנחושה בהתמודדות שלו עם הקשיים העצומים בהקמת אותם יישובים שציינתי.
כך למשל שנה לאחר שהקים יחד עם שטמפפר, גוטמן וסולומון את פתח תקווה, הגיע חורף קשה ששטף ושהרס את כל אשר בנו.
הם לא ויתרו והמשיכו למרות האתגרים הרבים.
זרח מתאר בספרו זיכרונות:
“בשנת תר”ן מכרתי את כל הבתים ועליתי לארץ ישראל.
התיישבתי ביפו, וכאשר ראיתי שכל היהודים, אשר אז כבר גדל מספרם ביפו, מתגוררים בבתים רעועים של הערבים, קניתי מיד הערבים שטח בן 15,000 אמות מרובעות (10 דונם), אדמת חול בגבול העיר במחיר פרנק אחד האמה”.
זרח הזמין בט”ו באב את כולם לחגיגת ירית אבן הפינה והוא מספר: “ר’ אברהם קורפורר אמר לי אז, כי הוא חושב את העניין למעשי שטות ואיבוד ממון, ורבים מבני יפו לעגו לי ואמרו: “יעלו עשבים על לחייך וישוב לא יצמח על החולות האלה”.”.
וכעת אל הפסקה המנצחת של אלה שעושים למרות הקולות, כותב זרח: “אבל אני לא שעיתי לדברי הלועגים, כי האמנתי בכל לבי שסוף הישוב העירוני להתרחב גם הוא בארץ, וזכות המצווה הגדולה של בניין הישוב תעמוד לי שלא אאבוד את כספי לשווא”.
תקצר היריעה כאן מלתאר את מעלליו של ר’ זרח ברנט.
הוא היה חרדי במושגים של ימינו, בנה את ישיבת אור זורח בנווה שלום ולצידה בית מלאכה, משום שסבר שעל התלמידים לרכוש מקצוע לפרנסתם.
סיפור 3️⃣: יורם טהרלב, יוזמה ועשייה.
בוקר אחד לפני עשרים שנה בערך, אני יושב בארקפה והנה אני רואה אותו יושב לבדו – את יורם טהרלב, האיש המקסים ששיריו השפיעו עליי רבות: “גבעת התחמושת”, “שירו של צנחן”, וגם שיר אחד בלחן של שלום חנוך ובקולו הנפלא של אריק איינשטיין ז”ל שנפתח כך:
“בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תַּרְלָ”ח (1878) עֵת בְּצִיר הָעֲנָבִים יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים חֲמֵשֶׁת הָרוֹכְבִים.
שְׁטַמְפְּפֵר בָּא וְגוּטְמָן בָּא וְזֶרַח בַּרְנֵט וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן עִם חֶרֶב בָּאַבְנֵט.
אִתָּם רָכַב מָזָרָקִי
הַדּוֹקְטוֹר הַכָּסוּף לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן הָרוּחַ שָׁר בִּקְנֵי הַסּוּף.”.
ניגשתי ופתחתי: “יורם?”.
“כן”, הוא ענה.
“שמי יובל ורציתי לומר לך תודה שהזכרת בשיר את סבא של סבתא שלי” (הבלדה על יואל משה סולומון וחבר רעיו) הוא חייך, הודה לי והזמין אותי לשבת. כך החל קשר מיוחד שנמשך מאז.
מוזמנים להקשיב לשיר הנהדר “הבלדה על יואל משה סלומון”:
מרתק לקרוא בפתח הספר מה שכתב עליו ידידו של זרח, הרב קוק, מאבות הציונות הדתית בישראל, מחשובי וממובילי היישוב אז:
“איש ברזל אמיתי שנתן את כל כספו הרב לבניית היישוב.
כשנגמר כספו? הפליג 15 פעם הלוך ושוב ללונדון להרוויח ולחזור לארץ ולהשקיע מכספו ומליבו, בדיוק כמו ידידו מונטיפיורי.”
חשוב לזכור שהכל התחיל מרעיון והמשיך בנחישות אדירה ומתוך שליחות יוקדת ואמונה.
גרעין היוזמה עבר בגנים
כשיזמתי ב-1986 את המסגרת הראשונה להכנה נפשית וגופנית לצה”ל, נתקלתי בהתנגדויות רבות ובדברי לעג.
כעת אני מחייך כשאני קורא על סב סבתי וקשייו, וגם משום שהיחידה שעודדה אותי ברגעי הקושי הרבים בהתחלה ולאורך כל הדרך היתה הנינה של זרח ברנט, שהיא אימי היקרה ❤
הטור המוקלט:
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש