באנו אור להביא… עכשיו!!! – שבוע 46

פורסם על ידי: יובל עילם 

סיפור ראשון: לפני כמה שנים, דני ליבנה, חבר ופיזיוטרפיסט נפלא, המליץ לי להצטרף אליו לסיור בכפר של קהילת העבריים בדימונה. כבר שנים קראתי עליהם והסתקרנתי. שמם יצא להם למרחקים בין השאר בבריאותם יוצאת הדופן. נסעתי עם דני.
כשהגענו קיבל את פנינו ראש הקהילה. הושטתי לו יד ללחוץ את ידו והוא התעלם… במקום זה הוא פשט את ידיו לחיבוק חם וארוך איתי. הייתי בהלם. לא גדלתי בבית של חיבוקים.
זה היה שיעור בשבילי, ראשון באותו ביקור. נדמה שהקהילה המופלאה הזו מאמצת את כל “כללי העשה” שהרפואה והמחקרים דוגלים בהם! מדהים!
סיפור שני: אני כותב מילים אלה ביום שבת 9.12 עדיין בהלם. ביום שלישי 5.12 הבאתי את ילדי לבית הספר, פגשתי את דרור שלזינגר המקסים! פנים בייבי פייס, החלפנו כמה מילים. היה כיף לראות אותו.
רק לפני מספר שבועות נפגשנו ושוחחנו ארוכות באזכרה לזכרו של ניר פורז ז”ל. דרור היה אז (ב-1994) הקמב”צ (קצין מבצעים) בסיירת מטכ”ל.
דרור, אבא לשלוש בנות מקסימות. והנה לפתע פתאום התבשרתי שדרור נפטר ביום שישי -8.12! דום לב! וואו! ככה פתאום! אני לא קולט! נורא!
כמה שאנחנו זמניים כאן, כמה חיינו יכולים להיות שבירים. לו רק היו יודעים קרוביו של דרור שסופו קרב…אני משתדל לקחת מזה את הלקח הכל כך חשוב: “עכשיו!”
סיפור שלישי: זה היה בשבת בבוקר, לפני כמה שנים, ישבתי עם שני חברים משה ואבי. הבת של משה יצאה בנס מאירוע ביטחוני וחזרה לארץ בשלום. משה נשם לרווחה, אחרי שעות וימים לא קלים.
שאלתי אותו: “נו, חיבקת אותה? אמרת לה כמה אתה אוהב אותה?” ואז הוא ענה לי: “אני לא מאמין בחשיבות של מילים”. “היא יודעת מה אני מרגיש כלפיה!” “באמת?” אמרתי- שאלתי. “היא קוראת מחשבות?” ואז חזרתי על דבריו: ” אז אתה לא מאמין בחשיבות של מילים…” הוא הינהן ואישר.
למשה היתה עוד בת בכיתה י”ב. פניתי לאבי החבר הנוסף, תופפתי לו על רגליו ועשיתי חיוך שובב ואז חיכיתי כמה שניות (לבנות את הדרמה), פתחתי את פי ואמרתי בקול רם: “משה, שמעתי שהבת שלך שוכבת עם כל השכבה!”משה האדים ונתן בי מבט כועס! אלא שאז חייכתי והוספתי: “עזוב, למילים אין שום משמעות…”
שניהם חייכו וקלטו את המסר ולזכותם ייאמר שגם הפנימו ויישמו והחלו לפתוח את הלב ולא לחכות. חלק גדול מבני 40 צפונה (כולל אותי כמובן), צריכים לדעתי לעשות תיקון…למה? משום שאנחנו מורשת לחוסר הבעת רגשות וחום שעברו הורינו ודורות רבים לאחור.
הלקחים והשיעור שלי מהאנשים הנפלאים מדימונה, מלכתו הפתאומי של דרור ומאותו סיפור אמיתי עם משה הם:
עכשיו!עכשיו הזמן לקום, קומו כבר! ללכת לאנשים היקרים לכם, לחבק אותם 20 שניות (זה הזמן לשחרור בדם של הורמון האהבה – אוקסיטוצין)! אל תחכו לתזכורת לפוסט הבא. אמצו את זה כהרגל!
עכשיו!עכשיו הזמן לגשת או לצלצל למי שאתם אוהבים, מעריכים ולומר להם את זה בלי חשבון של מה יגידו, מה יחשבו ועוד שטויות כאלה של אנשים עם ביטחון עצמי נמוך.
עכשיו!עכשיו זה הזמן לחתוך! כן! רובנו פסיכים של עבודה!מעריכים את אלה שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה!
לחתוך, קדימה ל-ח-ת-ו-ך!!! בעבודה ובזמן המוקדש לקריירה לטובת זמן משפחה, חברים, טבע, קריאת ספר טוב. הילדים הקרובים לנו זקוקים הרבה יותר לזמן שלנו מאשר לכסף ולחומריות!
מה הם הדברים החשובים לכם ביותר? קדימה אימרו לי! מה מס’ 1, 2, 3? אמרתם? מצויין. עכשיו תראו לי את היומן שלכם בכדי שאראה אם הם מופיעים ביומן כמרכזיים!
עכשיו! עכשיו זה הזמן להביט לשמיים, לחפש ולהתבונן בציפורים, בחילזון המתקדם לו אט אט, בים המדהים, לקבל השראה מהטבע!
עכשיו! עכשיו זה הזמן לפעול. אני אישית פועל כך! משתדל מאוד ולכן אומר לא מעט לא לכל מיני הצעות עבודה, פגישות עיסקיות, קידום ספרים, ראיונות לתקשורת והכל בכדי לומר כן לדבר הכי חשוב בחיי: ילדיי!
ליאו בוסקילה כתב ספר נפלא על כוחו של החיבוק!תנו אותו בשפע! אצלי יש טקס קבוע לפני השינה כשכל ילד מקבל לפחות חיבוק אחד ארוך של 40 שניות! חיבוק האהבה! נפלא! לכו על זה!
מסכימים איתי? תרימו יד! אם כן, הסכמה פירושה אחד: פ-ע-ו-ל-ה!!!קדימה – מי הולך לקבל ממך חיבוק אמיץ עכשיו?
היפכו את זה להרגל יומי!

מוזמנים לפעול עכשיו!!! וגם לשתף חברים, סליחה – לחבק חברים!!! 😊

שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש