גיבור עם משקפים לזכרו של מאיר שלו ז"ל 324

סיפור 1️⃣: מאיר שליו והמשקפיים.לפני שנתיים סיפרתי בטור 233 את הסיפור הנפלא הזה שסיפר מאיר:
"בשנת 1958 גרתי בנהלל. הייתי בן עשר, והראייה שלי הלכה ונחלשה.בהתיישבות העובדת של שנות החמישים, משקפיים היו מחוץ לתקנון, מחוץ לקונצנזוס, ובעיקר - מחוץ לערכים ולחזון.
סבא שלי וחבריו לעלייה השנייה לא ייסדו את מושב העובדים הראשון בארץ אבותינו כדי לגדל בו יהודים קטנים עם משקפיים גלותיים.הם רצו יהודים ממודל חדש - גדולים, חזקים, פרודוקטיביים, נועזים, ואם אפשר - זהובי שיער.
אני הייתי ילד נמוך קומה, לא חסון, לא זהוב, וכבר אז לא הפגנתי נטייה מיוחדת לאהבת הארץ באמצעות טוריה.ידעתי בדיוק מה יתרחש ביום שארכיב את המשקפיים.סבא שלי יהרהר בקול רם באפשרות שהציונות נכשלה, שאפשר לארוז את החבילות ולחזור לרוסיה.אמא שלי תרצה לקבור את עצמה באדמה, נוכח ההוכחה הניצחת שאסור היה לה להתחתן עם עירוני קצר רואי.
איכשהו הצלחתי להסתיר את קוצר הראייה שלי מכולם, אבל לא מן המורה שלי, יעקב מאסטרו, שהיה המחנך שלנו וגם לימד אותנו חשבון.
יעקב מאסטרו נתן לנו מבחן בחילוק שברים מעורבים.הוא כתב את התרגילים על הלוח, ואנחנו העתקנו ופתרנו אותם על דפי נייר.
למחרת המבחן הוא קרא לי לשיחה "מאיר" הוא אמר, "נכשלת במבחן".הוא הראה לי את הדף שלי והוסיף: "לא רק התשובות לא נכונות. גם השאלות לא נכונות.התרגילים שכתובים על הדף שלך אינם התרגילים שכתבתי על הלוח".שתקתי. "אולי אתה לא רואה טוב?" התעניין המורה יעקב, ואני מיהרתי להכחיש, על אף שבאותה תקופה כבר הגעתי לשלב שבו נתקלתי באנשים וברכתי ברושים בברכת שלום.יעקב הגיע לביתנו ואמר להורי שאני זקוק למשקפיים.אמא שלי קיבלה צבע של קיר.
היא עצמה, אגב, הייתה חדת ראייה כנץ.היא יכלה לעלות על מגדל המים של נהלל ולקרוא את הכותרת הראשית של עיתון "דבר", שהדוד יצחק קרא בכפר יהושע.אבל ממנה ירשתי את צבע העיניים, ומאבא שלי את האיכות.
למחרת, כשאמא שלי התאוששה, היא הרכיבה משקפי שמש, שלא יראו את האדום של הדמעות, ושנינו נסענו לרופא העיניים בעפולה.כעבור שבוע הגיעו המשקפיים, ואני האומלל באדם, הודעתי שאין לי שום כוונות להרכיב אותם. "לפחות בבית הספר", אמר אבא שלי."בעיקר לא בבית הספר", אמרתי.
"למה אינך מרכיב את המשקפיים שקיבלת?" שאל אותי המורה יעקב."אני לא רוצה" התעקשתי.הוא הסתכל בי בסקרנות, ואני בו בתחינה.
"עוד חודש נשאר עד חופשת הקיץ", הוא אמר, "ולקראת השנה הבאה אתם חוזרים לירושלים"."נכון", אמרתי."ובירושלים תרכיב את המשקפיים?" הוא שאל."כן".
למחרת הוא נכנס לכיתה והתחיל להעביר ילדים ממקום למקום. ידעתי שכל ההעברות הללו נועדו להסוות את העברתי לספסל הקדמי ביותר.
אחר כך היה חופש גדול, שבו לא צריך לראות כלום, ובסוף החופש המטושטש והמתוק ההוא עזבנו את נהלל ושבנו לירושלים.
מאז אני מרכיב משקפיים.הרבה שנים עברו, עד היום אינני יודע לחלק שברים מעורבים זה בזה, אבל בכל פעם שמדברים על נדירותם של המורים הטובים, אני שב ונזכר במורי יעקב.".

סיפור 2️⃣: גינת הבר, האדמה והמשקפיים.אחת המטרות שלי בתוכנית החינוכית היא לחבר בין הנוער לטבע ולאדמה. להכיר את החי והצומח.מאיר שלו היה בעל ידע מרשים בנושא והרחיב עליו בספרו הנפלא: "גינת בר", שהיא בעצם הגינה שלו.
הילדות שלנו הייתה משופעת באדמה ובגינות בר, היום הכל בטון ודשא. זו אחת הסיבות שכל האימונים שלנו מתקיימים בחיק הטבע.אחת למספר חודשים אנחנו מקיימים לחניכים מחנה באורך יומיים בתנאי שטח.
לפני שנתיים סיפרתי את הסיפור הבא שהיה על בחור מקסים, אבל בכדי לעוות כתבתי עליו כאילו היה מדובר בבחורה:
אבא של אחד החניכים יידע אותי שהוא לא רוצה לקחת חלק במחנה משום שהוא לא רוצה שייראו אותו עם משקפיים.בדרך כלל הוא מגיע לאימונים עם עדשות מגע.
מה עושים? אני רוצה לפנות אליו אבל אז הוא ידע שאביו יידע אותי, ואני לא רוצה להגיע למצב הזה (ובעיקר אביו לא רוצה...).מה עושים? עצרו שנייה.מה אתם הייתם עושים?
אז מה עשיתי? באימון הבא העמדתי את 120 החניכים שהגיעו ב-ח.".לאחר מכן עברתי בין כל אחד ואחת מהחניכים ושאלתי "האם אתה מגיע למחנה?".
לבסוף הגעתי לאותו בחור והוא ענה לי כצפוי: "לא". שאלתי אותו "למה?".הוא השיב לי "בגלל שאני לא רוצה להיות עם משקפיים".
ואז עשיתי את הפעולה הזאת - הסרתי והרכבתי את המשקפיים שלי, הסתכלתי עליו ואמרתי לו "אני מבין אותך".לאחר מכן הוא הסתכל עליי, חייך ואמר לי "אוקי אני ארשם".----------הורים, מנהלים, מפקדים וכל מי שבמגע עם אנשים אחרים - מן הראוי שלפני הכל נדע להפעיל חוכמה, יצירתיות, רגישות והתחשבות, והתוצאות לרוב יהיו הרבה יותר טובות.
וממאיר שלו אפשר היה ללמוד הרבה. מאיר האיר לנו זרקור נפלא על השפה העברית, התנ"ך, על אהבת האדמה והאדם. יהי זכרו ברוך🙏❤
מוזמנים לשתף

שבת שלום 🌺🌸🌷יובל עילם
עורך הטור: אופיר בראף.