הסיפור על דגנית מרחובות – שבוע 37
פורסם על ידי: יובל עילם
סיפור שיש בו הצבת מטרות מאתגרות מאוד, אומץ (המעז מנצח), התמודדות עם כישלונות, נחישות, יצירתיות – כל מה שדרוש להצלחה “אחרי החגים”.
הסיפור אמיתי ומטורף!
שנת 1986, סיימתי את שירותי הצבאי ואני מחפש את דרכי וגם מחפש אהבה!
יום חמישי בערב, ריקודי עם באוניברסיטת ת”א. אולם מפוצץ במאות רוקדים (תודה לאחי הגדול עופר שהמליץ) השיטה מאוד פשוטה. רוקדים במעגלים ואז המרקיד יהודה עמנואל נותן הנחיה “עוברים לזוגות”.
אני מחפש ולפתע רואה עלמה מקסימה שיושבת ביציע! אני ניגש, מתיישב לידה: “נעים להכיר, יובל”, היא מתעלמת. אני מנסה שוב, שואל לשמה והיא עונה: “דגנית”.
“תירצי לרקוד?” “לא” היא עונה. היא לא מגלה נכונות לשתף פעולה! אני נחוש להוציא ממנה את מספר הטלפון שלה אך מצליח לחלץ מפיה רק שהיא מרחובות. “דגנית מרחובות”. זהו!
שישי בערב הגיע ואני מחליט לנסוע ולפגוש את “דגנית מרחובות”.
הדברים המטורפים שעשיתי בצבא סייעו לי כהשראה ולאמונה שזה אפשרי. אבל כאן אני ללא מסוק יסעור ואמצעים מיוחדים אלא עם סאאב מודל 65 שבקושי נוסעת אבל עם המון נחישות!
בשעה 21:00 אני מגיע למרכז רחובות. “מה אני עושה עכשיו?” אני נובר בזכרוני לרמז, קצה חוט, משהו שיסייע לי. נזכרתי בטלי מרחובות, אותה הכרתי בשירות הצבאי וגם היא רקדה ריקודי עם. אולי היא מכירה אותה? מתקשר אליה אבל היא לא מכירה.
“מה אני עושה עכשיו?” הלכתי ברגל מאה מטרים והבנתי שאני בשכונה דתית. “מה עושים? יאללה, על החיים ועל המוות! למיטב שיפוטי אין כאן בעיה חוקית ומוסרית אז יאללה! אקשן!!!
החלטתי לגשת לבניין ראשון שראיתי, לדפוק על הדלת ולשאול: “דגנית בבית?” אני עושה את זה ומישהי עונה לי ש…:”אין כאן דגנית!”. אני ממשיך הלאה ומחליט לדלג כל פעם שלושה בניינים מתוך הבנה שאנשים מכירים את אלה בבניין הסמוך…
אני ממשיך בשיטה הראשונה עוד ועוד, כאן צריך לומר שדגנית היא בלונדינית ובהירה. אני מגיע לבניין נוסף,
דופק על דלת בקומת קרקע ופותחת לי את הדלת בחורה כהת עור ושחורת שיער. אין סיכוי בעולם שדגנית גרה כאן ואני שואל חסר אמונה: “דגנית גרה כאן?”
היא עונה לי: “לא” אבל טון קולה אומר לי משהו. ה”לא” נשמע סקרן, מתפלא. לא “לא” רגיל.
אני שואל: “את מכירה אותה?” היא מהנהנת בראשה ואומרת: “היא חברה שלי”.
כאן עליי לגייס את כל קור הרוח שלי, עליי להראות טבעי וזורם.
“תראי, קבעתי איתה אבל שכחתי את הכתובת”. אני מתפלל (בכל זאת שישי בערב…) שהיא “תקנה” את זה. היא קנתה!
“הכתובת היא שפינוזה 20” אני מתאפק לא לקפוץ משמחה… ושואל: “איך אני מגיע לשם?” היא מנחה אותי (הסיכוי שהייתי מצליח למצוא בשיטה בה נקטתי היה אפסי).
רגע לפני שאני מודה לה, אני ממשיך: “שכחתי את שם משפחתה, את יכולה לומר לי?” “ואלך” היא עונה. אני יוצא לדרכי מגיע אחרי עשר דקות הליכה לבניין.
משפחת ואלך גרה בדירה 9, עליתי במהירות.
אני עומד ליד הדלת, מחייך לעצמי, נוקש בדלת…הדלת נפתחת ואחיה הקטן בפתח: “דגנית בבית?” אני שואל. “כן” הוא עונה והולך לקרוא לה. אני מחכה ו…
“דגנית ברחובות” מופיעה! המשימה הושלמה!
“שלום” אני אומר, “זוכרת מאתמול?” היא בהלם, מכניסה אותי פנימה. אני מספר את הסיפור ה”גיימס בונדי” וגם מצליח להוציא ממנה את הטלפון…
איך זה נגמר? נפגשנו כמה פעמים אך הקשר לא התפתח.
לפני כמה שנים הפכנו חברים בפייסבוק והנה בראש השנה לפני כשלושה שבועות, 31 שנים אחרי, דגנית הזמינה אותי לארוחת חג בביתה. אגב, לפני שהגעתי, ביקשתי את הכתובת והיא אמרה לי: ” אתה צריך כתובת?” אמרתי לה: אני מפעיל את “ג’יימס בונד” שלי רק כשאני צריך. אם אין צורך אני מבקש כתובת ושם בוויז…
אז רגע לפני “אחרי החגים” קחו את הסיפור הזה כהשראה לפעול, להעז ולחיות את החיים בעוצמה.
אני עצמי לוקח אותו כהשראה 🙂
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
