חומות של תקווה 2 – שבוע 241

פורסם על ידי: יובל עילם 

סיפור 1️⃣: חומות של תקווה.
חלקכם כבר יודעים ש”חומות של תקווה” הוא הסרט האהוב עליי.
השבוע קיבלנו זווית ישראלית עם הבריחה מכלא גלבוע.


אני מנסה לדמיין אם הבורחים היו אסירים שלנו (למשל גלעד שליט בזמנו) איזו חגיגה הייתה מתרחשת, כמה סרטים היו נכתבים…


אבל רבים מאיתנו חיים בחומות משל עצמם, בבית כלא שלעיתים נראה לסובבים כארמון.
נמצאים במשרה נחשקת עם בני זוג, ילדים לתפארת ובית מדוגם, אבל בפנים בפנים כשהם הולכים לישון, רגע לפני השינה, הם חולמים על מנהרה שתוציא אותם לחופשי…


אז למה הם נשארים?
“ממוסד” – באחת הסצנות החשובות בעיניי בסרט, “הפרלמנט” מתנהל בראשות רד (מורגן פרימן) והנושא הוא ברוקס הזקן.


ברוקס השתחרר מהכלא אחרי 50 שנה, לא לפני שאיים לרצוח את חברו הייווד בכדי שיתנו לו להמשיך להיות בכלא.
הוא לא מימש את איומו, השתחרר ולא הצליח להסתגל למציאות החדשה.


ברוקס יצא ממקום בטוח שבו הייתה לו שגרה קבועה, מעמד ויחס, למציאות חדשה ללא שום קרקע בטוחה.
רד מדבר על על המושג להיות ממוסד.


אתם מוזמנים לצפות בוידיאו של הסצנה הזו:

סיכום: כמה מאיתנו נמצאים תחת חומות?
של מערכת החינוך? של הזוגיות? של העבודה?
כמה מאיתנו מקריבים את חיינו ואת חיי האהובים עלינו ונשארים מאחורי החומות? בזמן שהתקווה נמצאת בצד השני!
תקווה זו לא הבטחה! צריך לפעול בשביל שדברים שאתם רוצים יקרו, לא מספיק רק לקוות.


סיפור 2️⃣: הפסנתר מודל 2021.
איך יוצאים מ”הכלא” הפנימי שלנו?
התשובה: לנסות לחשוב ולפעול אחרת.
המשל הוא סיפור הפסנתר, אך הנמשל הוא לכל אחד מאיתנו ובכל תחום בחיים!


לפני שבוע סיפרתי על הפסנתר שחוזר לביתי לאחר 30 שנות שקט.
כאמור, בעבר ניסיתי ללמוד נגינת פסנתר עם מורה נהדרת ולא התמדתי.


בפעם הקודמת שניסיתי ללמוד בשנת 1990, הייתי רווק, לא היה אינטרנט ולא היה בכלל טלפון נייד, שלא לדבר על סמרטפון.


אז השבוע ביום ראשון הגיע הפסנתר לדירה.
ביום שני שאלתי את עצמי: “מה אני עושה הפעם אחרת?”.
בהשראת אלברט איינשטיין וההגדרה שלו לאי שפיות: “חזרה על אותה פעולה שוב ושוב במטרה להגיע לתוצאה אחרת”.


תחקרתי את עצמי:
מה היה? התחלתי ומייד הפסקתי.
למה? חוסר התמדה ושעמום.
איך לפעול אחרת? אמרתי לעצמי שבטח אפשר למצוא ביוטיוב סרטי הדרכה איך לנגן על פסנתר.


בדקתי ביוטיוב וגיליתי שפע.
שלחתי אותם לילדיי והפעם החלטתי שארתום את הסמרטפון למשימה בצורה חיובית.
הילדים גילו והתלהבו ללמוד תווים מתוך משחק וגם רתמו אותי לאתגר.


פתאום למידת פסנתר הפכה להיות משחק משפחתי מגניב וכיף!


אתמול הייתי צריך לעצור אותם בכדי שיילכו לישון, ושיצליחו לקום היום בזמן לבית ספר.


אותו פסנתר אבל גישה אחרת לגמרי!


סיפור 3️⃣: לגבור על האגו.
נדמה שללמוד פסנתר, או לשנות מקצוע זה עוד קל.
האתגרים האמיתיים, כך נדמה, מגיעים לקשר האישי-משפחתי-חברי.


כמעט בכל משפחה יש אחד שלא מדבר עם מישהו אחר, או מחרים אותו, או לא סולח לו וכדומה.


אני יודע, הייתי שם לאורך עשר שנות חרם על אבי!
כן, עשר שנים שבהם היה לי ברור שאני מעניש אותו, אבל הבנתי לבסוף שאני גם מעניש את עצמי.


מפקד חיל האוויר אז (עמוס לפידות) הכיר את אבי מילדותם בכפר סבא וניסה לפעול בעניין כששירתתי ב-669 אך לשווא.
הייתי עקשן, גאה וראיתי את העולם בשחור לבן.


נדמה שחלק מאיתנו רואה לפעמים את המשפחה כמובן מאליו, והאגו שלנו מנתק ופוגע.


יום רביעי הוא ערב יום הכיפורים.
יום שיכול להיות הזדמנות לחשבון נפש, ולויתור קצת על האגו.
הדיבר החמישי מדבר על “כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך”.


אני רוצה לקחת את זה לכיוון נוסף:
כבד את כלל משפחתך, חבריך וסביבתך, למען יאריכון ימיך.
לא טוב היות האדם לבדו, ולעיתים אנחנו שוכחים את זה בעזרת הסחות דעת (נטפליקס וכדומה).


מדי שנה אני מקיים עם החניכים מפגש הכולל אימון ושיחה בבוקרו של היום הקדוש והמיוחד הזה.
אני מנצל את ההזדמנות בכדי לדבר על שלושה סוגי סליחות:


סליחה לעצמי 🌺
חלק מאיתנו (שלא לומר רובנו) מוצאים עצמנו כועסים לאורך השנה על טעויות, פקשושים ובכך מוסיפים שמן למדורה…
האתגר שלנו עם עצמנו הוא להרפות ולא לחפור בפנים, ובכך לגרום לגוף לשחרר חומרים מזיקים ורעילים.
סליחה מאלה שפגענו בהם 💐
מדובר בכאלה שאנו יודעים שפגענו בהם.
בעניין הזה צריכים שניים לטנגו…
אבל לפחות אנחנו עושים את שלנו בבקשת הסליחה.
לסלוח למי שפגע בנו ❤
אתגר גדול משום שלחיות בכעס ובשנאה זה דבר רע מאוד ולא מסייע.
אז רגע לפני יום הכיפורים, בואו ננסה להיות גדולים באמת!
לבקש סליחה לעצמנו, לבקש סליחה ולסלוח למי שנפגענו בהם.


ודבר אחרון – להתכוון לכך, מכל ומקול הלב.


במערכון הנפלא של הגשש החיוור “קרקר נגד קרקר”, שייקה לוי נוזף בגברי:
“ככה מבקשים סליחה?! “ככה מבקשים סליחה?”.
אז אם באמת אנחנו מבקשים סליחה, בואו נעשה את זה מהלב ומתוך כוונה אמיתית.


“פחד יכול להשאיר אותך אסיר. תקווה יכולה לשחרר אותך.” במקור:
“Fear can hold you prisoner. Hope can set you free.‎”.


מאחל לכולנו לגבור על הפחד, לדעת לסלוח לעצמנו ולאחרים, ולבקש סליחה.


הטור המצולם:

מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש