“על החיים ועל המוות” – שבוע 185

פורסם על ידי: יובל עילם 

הטור המצולם:

סיפור 1️⃣: הפרופסור וקונפוציוס.
שני קטעים שעליהם מתבסס הטור:


פרופסור עידית מטות המקסימה התראיינה לרז שכניק במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות (7.8.20).
רז שכניק: “איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?”
פרופסור מטות: “שיר הפרחה…זה גם כתוב בצוואה שלי”
רז שכניק: “למה כתבת צוואה? את צעירה וכו'”
פרופסור מטות: “אתה עושה צוואה כשאתה יודע מה אתה עושה”.


קונפוציוס נשאל: “מה מדהים אותך ביותר בבני האדם?” וענה:
“בני האדם מאבדים את בריאותם בכדי לצבור כסף – ואז הם מאבדים את כספם בכדי להציל את בריאותם. בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים על ההווה – וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד. ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו”.
סיפור 2️⃣: אבי כהן ז”ל.
כל חובב כדורגל זוכר את הכדורגלן המוכשר שהגיע לקבוצת הפאר ליברפול. לפני כעשר שנים (בגיל 54) הוא נפגע עם אופנועו ושכב ללא הכרה במשך תשעה ימים עד שנפטר.


אם הייתה לו צוואה בה היה רשום שאחרי מותו יילקחו איברים מגופו לטובת הצלת אחרים, הייתה נמנעת סאגה שלמה שהתרחשה!


לכתוב צוואה לדעתי זו לקחת אחריות על חייך! לשלוט בהם, להבין שחיינו קצרים ולכן גם חשוב לנצלם היטב אבל לא לעצום עיניים ולהבין שלמרות תוחלת החיים שעלתה סופנו ידוע מראש.


האם לאנשים צעירים מגיל 18 אין זכות לבחור מה יהיה בלוויה שלהם? מה יהיה אחרי מותם? האם לצוות את אבריהם להצלת אחרים? אולי מסר לעולם, עשייה כלשהי? אולי לאפשר העמדת צאצאים בבנק הזרע?


סיפור 3️⃣: מלחמת עולם על הירושה.
לפני מספר שנים שמעתי הרצאה של עורך דין בכיר, שהיה חניך שלי, ובה הוא סיפור על תיק שהוא מטפל בו שנים: אבא שהלך לעולמו (אשתו כבר נפטרה) והותיר את הונו הרב לאחד מבין חמשת בניו. ההון הרב היה יכול לסדר את כל ילדיו אך רק אחד זכה.


האומנם?


מה המחשבה שהייתה לאבא כשכתב את הצוואה? אולי אותו בן שזכה היה קרוב אליו במיוחד אבל בכך שהשיל את כל ילדיו האחרים מהונו הוא פתח אחרי מותו מלחמת עולם או יותר נכון מלחמת אחים ארוכת שנים שכתוצאה ממנה יש נתק בתוך המלחמה, אף אחד לא נהנה מההון הרב (למעט עורכי הדין). האם זו היתה צוואת האב? זה מה שהוא יצר!


סיפור 4️⃣: מה אברך?
לדעתי החינוך שלנו מדיר את המוות מהשיח. שימו לב שבתי הקברות בדרך כלל עם חומה (בניגוד לארה”ב). גם בטקסי יום הזיכרון בהם שרים שירים נוגים, הכל נמצא ממעל. לדוגמה: השיר המצמרר “מה אברך” שכתבה רחל שפירא והלחין יאיר רוזנבלום. מעטים יודעים את הסיפור על המ”פ אלדד קרוק ז”ל. האיש היקר בן קיבוץ שפיים שנפל בגיל 22 במלחמת ששת הימים ואיך נולד השיר המצמרר שכתבה שפירא בת כיתתו. הנה הסיפור המרגש:


https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4800745,00.html


החובש שנזעק לטפל באלדד לאחר שנפצע נשלח על ידו לטפל בפצוע קשה אחר וכשחזר לא הספיק להציל את אלדד. אחיו הגדול יובל, קרא לבנו שנולד שנתיים אחרי בשם אלדד, וסגירת המעגל המרגשת היתה כשהפך ללוחם וקצין ב-669 וכך גם הנכד!


וזה השיר המצמרר:

אולי אם היינו קוראים, לומדים מבינים יותר את המוות היינו מעריכים יותר את החיים? כך זה היה לי, בעקבות שירותי הצבאי ב-669.


רובנו מדחיקים את המוות שיגיע ולכן גם לא כותבים צוואות. התוצאה של זה: בעיות אפשריות רבות אחרי המוות.


אני סבור שכל אחד מגיל 18 ראוי שיכתוב צוואה, לעדכן אותה עם ההתבגרות והעיקר – לחיות תוך הבנה והערכה לכל רגע בחיים! לשנן את אמירתו (מלמעלה) של קונפוציוס!


מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם

הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש