“רק דגים מתים שוחים עם הזרם” – שבוע 41
פורסם על ידי: יובל עילם
על אומץ! ועל “מה כולם יגידו?”
סיפור ראשון: 1994 יום ראשון החל בבלומפילד באימון בוקר לקבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב (שימשתי כמאמן הכושר של הקבוצה) לאחר מכן נסיעה ארוכה לכפר הורדים, לשם הוזמנתי להעברת הרצאות בתחום ההכנה לצה”ל.
הגעתי לצפון והעברתי שתי הרצאות עד השעה 22:00 בסיום ההרצאה, ידעתי שאהיה גמור, ולכן תיאמתי מראש צימר ביישוב. למחרת תכננתי לצאת בשעה 05:30 בכדי להגיע למכון וינגייט שם למדתי במכללה.
רגע לפני ההורים איחלו לי: “נסיעה טובה ל”תל אביב”. עניתי שאני נשאר ללון הלילה בכפר. הם שאלו למה?
ועניתי שהנסיעה ארוכה ולכן אני מעדיף לישון ולקום רענן לנסיעה הארוכה.
אחרי שדיברתי על יחידות מובחרות הם היו בהלם! אחד ההורים אמר לי: “נסיעה לת”א ארוכה לך? הרי היית ב-669 לא?” (כלומר אני גבר בגברים ונסיעה ארוכה הרי קטנה עלי…).
חייכתי לעצמי ולו והתנצלתי שאני לא עומד בקריטריונים שלו ל”גבר גבר”.
סיפור שני: חוף השרון בהרצליה. אני מסיים ריצת 10 ק”מ בחולות בקצב נהדר מבחינתי = 40 דקות. אחרי כמה דקות התאוששות אני יוצא לריצה קלה מאוד לצורך שיחרור והתאוששות מהריצה וכאן מגיע הפאנץ…
אחד הבוגרים בדיוק פוסע לו, רואה אותי ואומר לי: “זהו יובל, זה הקצב? מזדקנים אה?” חייכתי אליו והמשכתי בהתאוששות, הפעם גם מדבריו חחח
סיפור שלישי: בחירת מקצוע. כשהשתחררתי הסביבה שלי – חברים וחלק מהמשפחה – ציפתה ממני שאבחר בעיסוק מתוך מה שקיים. בחרתי ללכת על דרך חדשה ולייסד מקצוע חדש: הכנה לצה”ל ולחיים.
למעט אימי ושני אחיי, כולם ניסו לשכנע אותי ש”אין לזה סיכוי”, ש”מה פתאום הכנה לצה”ל ולחיים”, בצבא לא ידעו בתחילה איך “לאכול” את זה. אך 32 שנות עשייה עשו את שלהן!
התובנה שלי משלושת הסיפורים היא: אם אנחנו רוצים לרצות את הסביבה שלנו – אין לנו סיכוי לצאת בטוב! לא משנה מה נעשה, תמיד יהיו את אלה שיראו אותנו ב”ריצת התאוששות” ויפרשו פרשנות.
שיהיה ברור: אני קשוב קשב רב לעצות הוריי, אחיי, חבריי, העובדים, החניכים שלי והסביבה ולומד מדי יום דברים חשובים ומשפר.
העניין הוא להביט במראה ולזכור כל הזמן שאי אפשר לרצות את כולם ומי שאנחנו צריכים לתת לו דין וחשבון קודם לכל, משתקף במראה שלנו! עלינו להקשיב לקולות התומכים ומעל הכל לקול הפנימי שלנו, ל”בטן” שלנו!
בשבוע האחרון אני מעביר סדנאות מנהיגות ומצויינות לחיים משמעותיים לתלמידי כיתה ח’. ילדים מקסימים. בכניסה לכיתה גיליתי שלט עליו כתובה המילה: אומץ. השראה נפלאה של המחנכת המדהימה ורדה!
אז לא כל “דג” ששוחה עם הזרם הוא “דג מת”! לפעמים לשחות עם הזרם יכול להתאים וכמובן שזה נוח יותר…
אחת הפרשנויות שלי לאומץ זה להתנהל בחיים לפי מה שמתאים לנו!!! לא להורים, לחברים, לסביבה, מה שמתאים לנו! לשם כך דרוש אומץ ולעיתים רב! אך רק כך אנחנו יכולים לישון בשקט ולקום בבוקר שלמים עם עצמנו ועם נכונות ותשוקה לפעול.
“אז מה יגידו?” אם זה מסתדר עם מה שאחרים מצפים – סבבה. אם לא, אז שיהיה לכולם לבריאות. אני לא במשחק של לרצות אחרים אלא את עצמי!!!
איפה שזה מתאים – אני עם הזרם, איפה שלא אני שוחה באהבה נגדו.
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
