שאול זיו - מהשואה לפיקוד על שייטת 13 - שבוע 263
פורסם על ידי: יובל עילם
הטור המצולם:
סיפור 1️⃣: “תודה…”
ביום רביעי התפרסמה מודעה בעיתון ידיעות אחרונות על עמוד שלם:
“ארגון נכי צה”ל הודה לשר הביטחון בני גנץ על החלטתו ההיסטורית ופורצת הדרך להכרה באופן מלא בלוחמים שנפגעו עקב הצלילות בנחל הקישון ובנמל חיפה המזוהמים בחומרים מסרטנים מבתי הזיקוק שבסביבה”.
מספר הלוחמים שמתו או שנפגעו עומד על כ-500! אתם קולטים את זה?
דורון חברי אמר לי על זה: “כל הכבוד”.
ואני עניתי לו: “אומנם כל הכבוד לגנץ, אבל אם אני נותן לך נבוט בראש ואחר כך מטפל בך, מגיעה לי תודה?”.
נזכרתי בחוברת העבה שנשלחה אליי ואל חבריי לצוות ב-669, משום שגם אנחנו היינו רשומים שצללנו במקום הארור הזה.
אני למזלי צללתי באותו זמן באילת וגם חבריי צללו מעט יחסית ללוחמי שייטת 13, ילת”ם ואחרים.
חשבתי על שאול זיו ז”ל, שהיה מפקד שייטת 13 בין 1971-1974, ובשיחה שלי איתו ב-1999 כשאמר לי בדרכו הייחודית: “אני אנצח את הלובסטר”.
החלטתי שנכון לחזור ולספר על אנשים כמו שאול זיו.
סיפור 2️⃣: משואה לתקומה.
שאול פיקד על השייטת באחת התקופות הסוערות ביותר, בין 1971-1974, ונחשב לאחד מהלוחמים הנועזים והאמיצים של היחידה בכל הזמנים.
הוא חינך לערך כבוד האדם, לאומץ ולנחישות, לכוח רצון, לאהבת הטבע, להכרת ההיסטוריה ולחישול האופי דרך השדאות והטיולים.
שאול זיו נולד בשנת 1937 באוקראינה.
כשהיה בן שנתיים כבשו הגרמנים את פולין.
ביום פלישת הגרמנים לעיירת מולדתו נעלם אביו.
שאול, אמו וסבתו התחבאו בעליית גג וניזונו מתפוחי אדמה.
אחרי שנתיים הלשינו עליהם אוקראינים לגרמנים, והם נשלחו במשאית למחנה השמדה.
בדרך למחנה שיחדה האם את השומר הגרמני ודחפה את שאול מהמשאית החוצה, תוך שהיא אומרת לו “לחזור לבית בו גרנו”.
שאול בן הארבע ניווט את דרכו בהצלחה ושנים לאחר מכן אמר: “זה היה ניווט יחידי ואינני מבין כיצד הגעתי בול לבית הזה”.
האם הצליחה לברוח ועד סיום המלחמה שרדו את המלחמה בעזרת תושייה, שוחד ויכולת הישרדות מיוחדת.
שנה אחרי המלחמה עלה שאול במסגרת עליית הנוער.
הוא הגיע לקיבוץ הזורע ובסופו של דבר למוסד החינוכי של בית-אלפא.
בקיבוץ נאלץ שאול להתמודד עם קשיים חדשים ועם חברה שהתייחסה באופן מנוכר לילדי החוץ שלא נולדו בקיבוץ.
הוריו עלו לארץ ואחרי שנתיים בהם היה איתם במעברה בכפר סלמה שכנע אותם לעבור לגור בקיבוץ בית-אלפא.
סיפור 3️⃣: קרב מופת או קרב גבורה.
שאול רצה להתגייס לקורס טייס, אך בשל החלטת הקיבוץ נאלץ לוותר ולהתגייס בנובמבר 1955 לקומנדו הימי, אז יחידה מאוד קטנה ובתחילת דרכה.
במסגרת המסלול שלו השתתף שאול זיו בצניחה במיתלה (הצניחה הקרבית היחידה שהייתה לצנחנים).
לקראת השחרור הסכים הקיבוץ לאפשר לו לשרת מעט בקבע, ושאול החל במסלול פיקודי שנמשך 20 שנה… והסתיים בהגשמת חלומו: פיקוד על שייטת 13.
שאול נטל חלק במבצעים רבים ומפורסמים במסגרת השייטת, ביניהם המבצע על ראס עדבייה, עליו פיקד, מבצע מוצלח מאוד שחיזק בידי מפקדי צה”ל את האמונה בכוחה של היחידה.
המבצע לא זכה לפרסום משום ש… כל הלוחמים חזרו בשלום לאחר ביצוע מושלם.
מספר שבועות לאחר מכן, נטל שאול חלק בכיבוש האי גרין, מבצע שזכה לפרסום רב ובו נהרגו שלושה לוחמים מהשייטת ושלושה מסיירת מטכ”ל.
בין השנים 1971-1974 שימש כמפקד שייטת 13.
תקופת פיקודו אופיינה במבצעים רבים ומפורסמים, הידוע שבהם “מבצע אביב נעורים” יחד עם סיירת מטכ”ל ועם סיירת צנחנים (יחד עם אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק ז”ל).
במהלך שירותו הצבאי התחתן ועבר לגור בקיבוץ השכן ניר דוד.
◀️ קרב גבורה או מופת:
בין 1989-1999 דיבר שאול והרצה בפני היהלומים שלי על הפילוסופיה של הלוחמה הזעירה, וטען שיש לחנך את הנוער ואת החיילים על קרבות מופת שתוכננו ושבוצעו כמו שצריך ושבהם לא חולקו צל”שים, ופחות על קרבות גבורה שמאופיינים במעשי גבורה של חיילים שקיבלו צל”שים פעמים רבות בשל פעולות מיוחדות שלהם, בשל תכנון או ביצוע לקוי של מפקדיהם.
אני יודע שלדעתו שותפים קצינים בכירים רבים.
◀️ אוגדת קומנדו, שאול כתב מאמר בשנות ה-70 ובו קרא לאחד את היחידות המיוחדות לגוף אחד משותף בכדי למנוע את “מלחמות היהודים” אחד בשני.
◀️ לאחר שחרורו מצה”ל עסק שאול בחינוך בני הנוער, בכדי שיכירו את הארץ ואת ההיסטוריה שלה, תוך פיתוח דרכים מיוחדות ומקוריות.
◀️ דוגרי – שאול היה קשוח עם עצמו ועם תלמידיו.
אורי שהיה תלמידו סיפר לי על עבודה שהגיש לו בעת שלמד בוינגייט, ושאול אמר לו בדיוק את דעתו על העבודה! בלי לעדן.
שאול זיו נחשב לאחד מגדולי הלוחמים בקומנדו הימי.
שאול היה אדם צנוע וללא יחסי ציבור.
בשנים האחרונות לחייו עסק במקביל לעבודה עם בני-נוער, בהכשרת מורים לחינוך גופני במסגרת המכללה לחינוך גופני במכון וינגייט.
זכיתי ללוות את שאול בדרכו האחרונה כשנקבר בבית הקברות בקיבוץ ניר דוד מתחת לגלבוע.
שאול נפטר בגיל 62 בלבד ואחרי שניצח בקרבות רבים, הוא לא הצליח מול מחלת הסרטן.
לאחר מותו הוכר כאחד מנפגעי נחל הקישון המזוהם.
אני סבור שיש מקום לכבד את זכרו ואת זכרם של מי שתרם כה רבות למדינה במספר דרכים דרכים: רחובות, בתי ספר וכדומה.
הם ראויים לכך וגם אנחנו!
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
