“שוטי שוטי ספינתי…” – שבוע 162
פורסם על ידי: יובל עילם
רקע: שלשום עברתי בהליכת בוקר ברחוב הנדיב, ליד בית הקברות בהרצליה, העפתי מבט לקברים ותהיתי: “כמה מאלה שקבורים כאן, באמת חיו את חייהם ואת החלומות שלהם כרצונם?”
סיפור 1⃣: “מבוגרים בדרך כלל לא מתייחסים ברצינות לחלומות שלך” (אריק, הילד המקסים בגילומו של השחקן תובל שפיר, בסרט הנפלא של אבי נשר “פעם הייתי”).
ביום שלישי במסגרת סדנה על הגשמת חלומות (להגיע ליחידות מובחרות בצבא) שעשיתי, הראתי ליהלומים שלי סדרת שקפים שבה רואים גבר בדמות ציורית שעומד על ענף ויוצא לדרך במטרה להגיע לבחורה על ענף אחר רחוק.
שאלתי אותם: “מי בהרמת יד חושב שהוא יצליח?” אף אחד לא הרים יד. ואז שאלתי אותם: “אם הייתי שואל ילדים בכיתה א’ מי חושב שהוא יצליח, כמה מהם לדעתכם היו מרימים יד?”
הם אמרו לי: “כולם”.
שאלתי אותם: “מה קרה לנו בין כיתה א’ לי”ב שהפכנו לציניים וחסרי אמונה? מי אחראי לדבר הקשה הזה?”
סיפור 2⃣: תהיה ברקוביץ! במוצ”ש האחרון הוזמנתי על ידי חברי אבי מרקוס לתערוכה חדשה ונהדרת במוזיאון הרצליה. בנו המוכשר עידו הציג שם. לקחתי את בתי נגה והיה נהדר.
הותיקים שביננו זוכרים את המערכון הנפלא של הגשש החיוור על מ.י.ק.י ברקוביץ (הכדורסלן המופלא). האבא (שייקה) דוחק בבנו (פולי ז”ל) להיות כדורסלן למרות שהילד אינו מוכשר לכך ואינו רוצה בכך!
ואני חושב על מלך החיות. אריה שהיה מנסה לעודד את בנו לנסות לעוף או לזחול במקום לעודד אותו להיות טוב במה שהוא – להיות אריה!
כלל המפתח שלי ושל דבורה בחינוך הילדים שלנו הוא: לתת להם להתפתח בהתאם לנטיות ליבם ולסייע בכך ככל האפשר. נגה מאוד אוהבת אומנות, היא בעלת דמיון ויצירתיות והיה מרתק לעבור איתה במוזיאון על היצירות השונות.
סיפור 3⃣: עידו מרקוס. עידו המוכשר הציג בתערוכה משהו יוצא דופן. הוא הציג מאות צילומים/ציורים של אותה אישה בגדלים ובדרכים שונות. מאחר והיופי באומנות הוא שכל אחד מתחבר בדרך שלו אני לקחתי את זה לכיוון הבא:
האישה שצולמה הייתה שונה מאוד מיצירה ליצירה. חשבתי על כך שגם כל אחד ואחת מאיתנו שונים מאוד בדרך בה אנחנו נתפסים על ידי אנשים רבים.
לדוגמה: יש רבים שתופסים אותי כרציני מאוד ואף קשוח, ובמקומות אחרים ועל ידי אנשים אחרים אני נתפס הפוך!
כל אדם וכל סביבה מוציאים מאיתנו “צבעים וקולות” אחרים. החוכמה בחיים היא לבחור את הסביבה שבה טוב לנו עם מה שהסביבה מוציאה מאיתנו! לא זו הנחשבת או היוקרתית, אלא זו שבה טוב לנו עם עצמנו.
החוכמה ההורית היא לעודד אותנו למצוא אותה תוך חקר עצמי, ניסוי וטעייה וגם כישלונות שהם חלק מהדרך ליעד.
סיפור 4⃣: משל החמציצים. לפני כשבועיים, “שבת בבוקר יום יפה”, אבא שתה מעט קפה ולקח את ילדיו לשמורת האירוסים המקסימה בנתניה.
הגענו בבוקר מוקדם, עם ישראל ישן והכל שקט ומקסים. גדעון אומר לי: “אבא, אני רוצה חמציצים”. חיפשנו אבל מהר מאוד הבנתי שעל קרקע של חול ים החמציצים לא פורחים.
אמרתי לו: “חכה”. אחרי טיול של שעה עברנו לצד השני של הכביש ל”פארק השלולית” ושם באדמה אחרת לגמרי מצאנו את החמציצים והוא לעס אותם להנאתו.
החמציץ לא נלחם להיקלט באדמת חול ים, זה מתאים לאירוס הארגמן אבל לו זה פשוט לא מתאים! הוא פורח בסוג אדמה שונה, שם זה מתאים לו!
ואנחנו? וילדינו?
בסדנה ביום שלישי שאל אותי אחד היהלומים: “מה עם להשפיע על יותר בני נוער? על יותר אנשים?” כאותו חמציץ כנראה שגם אני יכול לפרוח רק באדמה מסויימת מאוד! 🌻
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם
הטורים הקודמים בקישור הבא: שישי לנפש
