51 שנים להולדתו של ניר פורז הגיבור - שבוע 276

פורסם: מאי 13, 2022  |  על ידי: יובל עילם

הכרתי את ניר באוקטובר 1988, בתחילה כחניך בולט במחזור ה-3 שלי, ותוך זמן קצר כקשר מיוחד שהתפתח עם גיוסו לחברות נפש בת שש שנים.
ניר נפל כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל ב-14/10/1994.מאז אני פועל לצד המשפחה שלו ולצד החברים הנפלאים שלו על מנת להנציח את זכרו של האיש הנדיר הזה, בין השאר בדף פייסבוק לזכרו.
אני מזמין אתכם אליו, לתת לייק ולשתף בכדי שעוד יכירו ויוקירו:
In memory of nir porazhttps://m.facebook.com/story.php?story_fbid=148561317284363&id=100063914851591
מחר ב-14/05 חל יום הולדתו של ניר, ולכבוד האירוע בחרתי לשתף את מה שכתבו לפני כשנה ארבעה לוחמים קרובים אל ניר, שיכתבו עליו ואליו.
תודה לארז, לפרי, לאופיר ולאיתי שכתבו, מרגש ומיוחד 🙏
סיפור 1️⃣: ארז מלצר, לוחם מסיירת מטכ”ל, חבר לצוות של ניר:
“פגשתי את ניר לראשונה ביום הסיירות (אז עוד קראו לזה גיבושון).היינו באותה קבוצה, שנינו עם מוטיבציה בשמיים ונכונות לעשות הכל על מנת להתקבל ליחידה. ניר היה נהדר והגדיר את הסטנדרטים שבהם צריך לעבוד בשביל להתקבל.
נפגשנו שוב בגיבוש. לא היינו באותה קבוצה, אבל נפגשנו מפעם לפעם בהפסקות. ניר הביא לגיבוש שקית ענקית עם סוכריות טופי, וחילק לכל מי שרצה. הייתי בא “לתדלק” אצלו.
שנינו עברנו והתקבלנו ליחידה. היינו באותו הצוות – צוות דרור. הדבר הבולט ביותר אצל ניר, היה הקצב. קצב ההליכה – אני גבוה ממנו בשני ראשים ולא מצליח להדביק אותו בהליכה. קצב האש כשירה בבודדת – היה מוציא צרור של כמה כדורים. הקצב בו למד ושינן צירי ניווט – ביום אחד למד וזכר לפרטי פרטים את הציר המסכם של המסלול – 120 ק”מ.
ניר חי בקצב גבוה, שמעתי זאת גם מחברי ילדותו וממשפחתו. כך גם נהרג – בהסתערות קדימה.
אני חושב לעיתים איפה היה ניר היום, אם היה חי… ודאי על איזו פסגה חברתית, חינוכית, ביטחונית או עסקית. ואני מקווה שהיה מוצא את השקט לעצור קצת, להיות רגע בשקט ובשלווה, לדעת שכאן ועכשיו זה נהדר, בדיוק כמו שהוא.
אני מתגעגע אליו מאוד. ארז מלצר.”.
סיפור 2️⃣: איתי פרי, לוחם בסיירת מטכ”ל, חייל בצוות של ניר:
“ניר בן חמישים ואחת, 28 שנים חלפו ונשארת גדול ממני בשנתיים. ניר, במובנים רבים המשכת ללוות את חיי ברגעי עצב וברגעי שמחה. אני מתייעץ איתך בצמתי החלטה.
נשארת נוכח בחיי ובחיי כל מי שהכיר אותך בחייך הקצרים – אך לא רק. ניר, הילדים שלי מכירים אותך. יודעים שהיית גיבור, מפקד ואדם טוב. לא הרחבתי. הם עדיין קטנים.
כשיגדלו אקח אותם למפגש השנתי אצל יובל. חשוב לי שיכירו אותך עוד. ניר, אם הייתי מספר לך שהפכת סמל לגבורה, לנחישות ולנתינה בטח היית מבטל אותי במבוכה ואומר שעשית את המוטל עליך.
ניר, רבבות בני נוער ומבוגרים זכו להכיר אותך ולשאוב השראה מדמותך. אני יודע – אין בכך נחמה אבל בכל זאת חשוב לי שתדע.
שתדע שלמרות שבאת לביקור קצר השארת חותם גדול ומשמעותי בעולם הזה. ניר, מה נאחל לשנה הבאה? רק שנמשיך לזכור ולספר את סיפורך. שנזכור את הדברים החשובים ושנוקיר את הטוב.
אוהב אותך ניר. תודה. איתי פרי.”.
סיפור 3️⃣: אופיר, סגן אלוף, לשעבר סמג”ד ביחידה 669:
“ניר. אני כותב לך בפעם הראשונה מילים, ולא רק של מחשבות, מחשבות רבות כתבתי לך עד היום.
חברים, משפחה וחבר’ה מהיחידה מתאספים מדי שנה בקרחת יער קטנה, שרים, מספרים, נהנים מהביחד וחוגגים לך, אך בלעדיך. הרעיון עלה כשהבנו שלרוץ במרוץ דואתלון מפרך שנערך לזכרך, זה כבר יותר קשה לנו – הצעירים המתבגרים – והחלטנו לעשות משהו מעט אחר, שאולי יעביר מעט ממך: ישראליות, ערכים, ציונות, חברתיות ושמחה גדולה של חיים – ערב שירה עברית.
התחלתי לכתוב וקשה לי, כאילו זה היה אתמול. הדמעות מציפות את עיניי ויש גם אחת תורנית, בפינת כל עין. והגוף, אחי, הגוף כאילו מתכווץ פנימה מגעגועים.
מוצא במכתב זה הזדמנות ראשונה לספר לך את מה שארע אז באותו לילה מטורף, ביום שישי ה-14 באוקטובר 1994.אתה כמפקד בכוח הפריצה לבית בו הוחזק נחשון וקסמן, ואני בצוות הכוננות לחילוץ מוסק ביחידה.
מצחיק, כי לא באמת תיאמנו דבר. כנראה שתיאום אמיתי לא נדרש כשהחברות כה אמיצה. זוכר איך שהיינו אז קצינים נמרצים – דבקים במשימתם, מאמינים בכל ליבנו במהות – אשר ברוב ימות השבוע מתקשרים בהודעות דרך חדרי מבצעים ומתכננים אפטר מזדמן, שאף פעם לא באמת קרה.
מתכננים סופי שבוע, חבר’ה, מסיבות, מטקות על החוף, שניצלים של אימא ושיחות ברומו של עולם בדירת שותפים. ועתה בגורל משותף, מבצעי וערכי – משימת חילוץ של חייל חטוף. צריחת הסירנה ביחידה, פקודות אחרונות לצוות, הציוד מועמס על המסוק ואני בדרך לביר-נבאללה (הכפר בו הוחזק נחשון וקסמן).
סובב את הבית מן האוויר ולא יודע עדיין כי אתה מונח שם, שליו וממתין. נוחתים בבסיס והמחשבה זוחלת, מטפסת, אוחזת, נועצת שיניים והכל זורם אל תוך הנימים והעורקים. מבין, לא מאמין, נגמר!
אחי היקר. רואה אותך מבלי שאתה כאן. שומע אותך מבלי שאתה אומר דבר. מתייעץ עימך בכל דרך. חושב עליך מתוך מעשיי. ואוהב אותך מתוך הגעגוע.
אני עדיין מחובר לכל מה שהיינו אז, ועוד יותר היום. מנסה בכל יום להעביר את כל מה שלמדתי ממך ואת מה שלימדתי את עצמי דרכך.
“לתת מבלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל, כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל” – נתן זך.”.
סיפור 4️⃣: איתי ג., לוחם בסיירת מטכ”ל, חייל בצוות של ניר וסגנו של ניר בפעולה: “ניר, היום יום הולדת, 51. האמת היא שלא חגגנו ימי הולדת בצוות, נתנו להם לחלוף, כמו השנים שחולפות.
לפני כשבוע הייתי בבית בביר נבאללה (הכפר שבו בוצע ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל).סיפרתי את סיפור חייך לקבוצת חיילים וקצינים שחלקם היום בגיל 23.מספר להם, רואה אותך, נזכר בכל הסימונים שלנו בבית, במבטים קצרים שאומרים הכל, קשר מיוחד של שתיקה – אין צורך במילים.
קשר שנבנה לאורך תקופה מאוד אינטנסיבית ביחד, 28 שנים וזה כאילו היה אתמול. אולי רצף המור”קים לאורך כל השנים גורם לזיכרון להישאר טרי ולא להישכח. ואולי הרצון לנסות ולשנות את פני ההסטוריה ואת פני האירוע – למרבה הצער, ניסיון המועד לכישלון.
היינו ילדים ניר, היינו ממש ילדים אז. נכנסנו מלאי הדר פנימה, ביטחון בשמים מלווים בתחושת צדק, עשיית טוב. השתבש לנו ומאז אתה נמצא רק בזיכרון.
אתה נמצא שם ביחד עם אמך מתי, אשר היתה לנו כאם. אשה אצילה. נמצא שם ואיתנו בכל אירוע ובכל מפגש. טרגי, עצוב. הנחמה המועטה היא שישנם מעט מאוד אנשים באומה שלנו שבמודע או שלא במודע תרמו תרומה משמעותית לאחדותנו כתרומתך שלך.
מותך ציווה לנו את הביחד, את האיחוי את הערבות ההדדית. דורות של נערים וחיילים גדלו וגדלים על מורשתך זו.ניר, זוכרים ומזכירים, מתגעגעים ואוהבים.
איתי”.
מוזמנים לשתף
שבת שלום 🌺🌸🌷
יובל עילם