שישי לנפש

החלק הכי קשה שהיה לי (ולמרבית חבריי) בצבא היה הטירונות. למה? משום ששם נדרשנו להסתגל לעולם חדש ושונה! מעבר של 180 מעלות! מכאן חשיבותה האדירה של ההכנה הנפשית והרגשית לצבא. זה נוגע לכל דבר – זוגיות, לימוד כלי נגינה, מקום מגורים חדש – כל חידוש הוא אתגר פיזיולוגי, רגשי ומנטלי. העניין הוא להבין את זה, לקבל שזה המצב הטבעי, להכיל ולהציב מטרות קרובות בכדי ללמוד להסתגל. אחד ההבדלים בין מי ששורד ומי שמוותר, בין מי שמפסיד למי שמנצח הוא ביכולת להתמיד! להתגבר על ה”גלים” הראשונים ולעבור אותם לים הפתוח!

אז למה אנחנו הגברים חיים בממוצע 4 שנים פחות מנשים? עושה רושם שהן גם מתפקדות טוב יותר בגיל מבוגר. השאלה למה? אולי אחת מהסיבות היא החשש מבדיקות? שם הטור שלי הוא “שישי לנפש” אבל “נפש בריאה בגוף בריא” ואני מקדיש את הטור לשמירה על הגוף שלנו עם דגש לגברים. בהכללה אנחנו הגברים נלחמים! בצבא, בכבישים ובכל הזדמנות מחפשים הזדמנות לבטא את הטסטוסטרון שלנו. השילוב שלו ושל האגו מסוכן. אני עדיין שומע ומגברים בלבד את המשפט המטומטם: “אני? לא ראיתי רופא כבר שנים!” מעניין אם כך הם מדברים על ה”פח הנע” שלהם שנקרא רכב…

1970 אני בן 6. בהרצליה התהלכה שמועה/ידיעה לא קלה שעברה מפה לאוזן שהבן של _ _ _ _ _ הוא הומו! לא באמת ידעתי מה זה אומר, אבל הבנתי שזה משהו רע, רע מאוד ונדיר כמו שלג בהרצליה! עברו שנים, שנת 1999, בדיוק לפני 20 שנה היה אירוע גדול ומכובד בהיכל התרבות אליו הוזמנתי ובאתי עם בת זוגתי דאז. לפני תחילת האירוע ראתה אותי מישהי מאוד מפורסמת ולחשה לי באוזן משהו שלקח לי זמן להבין: “יובל, אני כל כך שמחה לראות אותך עם בת זוג! החברות שלי ואני דיברנו עליך שאתה נראה טוב ומצליח ואתה ללא בת זוג… “אולי מי יודע מה…” לקח לי זמן להבין מה הכוונה ואז הבנתי: אם אני ללא בת זוג אז כנראה שאני “חס וחלילה” הומו! אלא שאז הרשת היחידה שהייתה הייתה בטבעת הסל או בשער. בעצם על מה אני מדבר! גם שם לא הייתה רשת וכשהבקעת גול היה צריך לרוץ הרחק אחרי הכדור שעף לו! 😀

המבוגרים שביננו זוכרים שחלק ממעשי השובבות שעשינו בתור ילדים היה לצייר צורות או לכתוב את השמות שלנו על הבטון בזמן הנכון כשהוא רטוב. אחרי שהוא מתקשה לא ניתן לכתוב דבר. כל מי שעוסק בבניין יודע ששלב היסודות בכל בניין הוא המשמעותי ביותר. היסודות של הבניין יקבעו את חוזק ועמידות הבניין. לכן שלב היסודות הוא כה קריטי!

לפני שבועיים פנתה אליי אמא של בחור בן 18. היא רצתה לברר עבורו איך ומתי מגיעים אליי לתוכנית, התכתבות כמעט חודשית שדבר לא יוצא ממנה. שאלתי אותה: “למה את מתקשרת ומבררת במקום שהוא יעשה את זה?” היא ענתה לי: “הוא עמוס מאוד ואני עובדת ומנהלת עבורו את הכל”. עניתי לה: “עם כל הכבוד לך אני מפטר אותך מתפקידך בשבילך ובעיקר בשבילו!!!” היא ענתה לי: “אתה צודק!” אני יכול להבין הורים שמנהלים הכל עבור ילדיהם בגיל הגן אבל בחייאת דינק אם ממשיכים כך בתיכון איך הילד יוכל להתמודד בכוחות עצמו?

בראייה לאחור זו הייתה שנה אדירה! אם הייתי יודע איך היא תראה – היה לי קל מאוד לקבל את ההחלטה. אבל זה העניין בהחלטות משמעותיות, רק בדיעבד אפשר לדעת אם הן היו נכונות. בכל מקרה חשוב להקשיב לבטן ולא רק לקולות שנשמעים לא פעם מכיוונם של בתי ספר יוקרתיים למנהל עסקים… חשוב לציין שבכדי שהשנה תהיה מוצלחת השקעתי במיוחד והכנסתי חידושים משמעותיים! ומה אתכם? איפה אצלכם הבטן מרגישה שצריך לשנות? מה אתם עושים עם זה? מקווה שקיבלתם השראה! * כשכתבתי “להקשיב לאימו” – זכרו שאפשר להקשיב לאנשים גם אם כבר אינם. אני מתייעץ מדי יום עם ניר פורז ז”ל שהיה חבר נפש ותמונתו ניצבת קבוע מולי. אני יודע בדיוק מה הוא היה אומר על כל שאלה שלי!

טייס יסעור ששוחחתי איתו ואמר לי שמפקד הטייסת שלו מכריח אותם ללכת הביתה בסיום יום העבודה (17:00). למה? כי הוא רוצה שלטייסים יהיו חיים מעבר לטייסת וכך הם גם ישקלו בחיוב להמשיך בקבע!מדי שבוע מתקשרים אליי אנשים שונים שרוצים להיפגש. כך נראית בדרך כלל פגישה: תיאום מקום, הגעה למקום, חיפוש חניה, סמס על עיכוב בשל פקק/תאונה/הילד חולה/סתם איחור ואז לחיצת יד, הזמנת שתיה, סמול טוק (אתה מכיר את ההוא וההיא? יש לך ד”ש מההוא או ההיא), רקע כללי, הטלפון מצלצל ואח”כ עוד פעם… ואז סוף סוף התמקדות בנושא הפגישה, דיון, סיכום וסיום. כל העניין אורך (כולל הגעה וחניה) בין 2-3 שעות. פגישות הן דבר נפלא עם אנשים שאתה אוהב אבל כשזה נוגע לעבודה גיליתי שב-99% מהמקרים כשאני שואל בטלפון על מה ולמה הפגישה? מתברר שתשובה קצרה בטלפון חוסכת את הפגישה. כך מתייעלים ודואגים לחיות להנות יותר מ”שיח הפתל” בהווה!!!מדי שבוע אני מוזמן להרצאות ולאירועים שונים בכל הארץ. בראש סדר העדיפויות שלי נמצאים ילדיי הקטנים והמקסימים, ה”יהלומים” שאני מלטש (בני הנוער שנמצאים אצלי) וזמן לעצמי להתאושש ולנשום. הזמן והאנרגיות מוגבלים ולכן אני אומר לא על בסיס קבוע.הזמן חשוב לך? הקדישו אותו בעיקר למה שבאמת חשוב לך!

לפני 20 שנה הוצע לי על ידי יעל גרמן, ראשת העיר הרצליה להיות מנהל מחלקת חינוך בעיריית הרצליה. תפקיד מכובד מאוד. תפקיד מכובד עם שכר יפה. יישום נהדר לתואר השני שלי במנהל חינוך אבל… אבל הבטתי במראה ושאלתי את עצמי: “האם אתה יכול לשבת בישיבות ארוכות מבוקר עד ערב?” מבחינתי חינוך זה להסתכל לילד בעיניים ולגרום לו או לה להאמין בעצמם! להיות בשטח! לא בחדרי ישיבות. אגב, לפני כשבוע אבי הסב את תשומת ליבי למודעה שמחפשת מועמד/ת לניהול עמותה גדולה ויוקרתית בהרצליה. הבטתי בו במבט שהבהיר: “זה לא בשבילי”.

אתמול שאלתי שתי בחורות משכילות: מתי הייתה “מסיבת התה בבוסטון”? הן הביטו אחת בשניה – “מה הוא רוצה מאיתנו”? עניתי: “1773” והוספתי שמאז הבגרות ב-1982 אני מחפש הזדמנות לדבר על החומר שלמדתי לבגרות ועוד לא מצאתי…תלמידי התיכון עסוקים בימים אלה בבחינות הבגרות. לפני 21 שנים – ב-1998 כללה בחינת הבגרות בלשון והבעה מאמר שלי שעסק בבטיחות ובאסון המכביה. אם כולנו מבינים שנושא הבטיחות חשוב ביותר אני שואל: א. למה לא מלמדים בבתי ספר בטיחות?! ב. למה אין שר לנושא בטיחות? לפחות שיהיה חלק חשוב בתפקידו של השר לבטחון פנים! ג. למה שנושא הבטיחות לא יוגדר כלימודי ליבה?

היא הפילה אותו והפסל התרסק ונותץ. התעצבנתי, כעסתי וזרקתי את החלקים לפח. יואב ראה שאני עצוב, עודד אותי ולמחרת בבוקר עשיתי לו יום לימודים של החיים עם אבא במקום בית ספר (מומלץ בחום) ואז הוא קרא לי. ראיתי שהוא אסף מהפח את כל חלקי הפסל השבור ואז הוא אמר לי: “אבא, אני מהנדס צעיר (כך אני קורא לו) ואני ארכיב את הפסל חזרה”. נדהמתי אבל זרמתי איתו. הלכנו לקנות דבק מיוחד. הוא לקח הכל והחל להתמודד. ניסה ולא הצליח, המשיך שוב ושוב עד שחיבר הכל יחד!!! מדהים! עוד הוא הוסיף ואמר לי: “אבא אתה תמיד אומר לנו בכי או פתרון” ובנוסף תיחקר את האירוע והמליץ שלהבא לא אשחק עם החתולה בחדר עבודה!

לפני כשבוע העברתי הרצאה בכיתת נחשון ברעננה. הדגשתי לנוער הנפלא שאם ברצונם להצליח עליהם לנהל יומן עם סדרי עדיפויות! שלשום נפגשתי עם דורון, חברי ל-669 שמשמש כפסיכולוג קליני וכיועץ למנהלים בכירים. דורון סיפר לי על משמעות ניהול הזמן. למה אני מספר על שני האירועים האלה? משום שהזמן הוא המשאב היקר ביותר שלא ניתן להשיג בכסף, לכן עלינו לנהלו בחוכמה ולהקדיש ממנו לפי מה שחשוב לנו, לפי מה שאכפת לנו! הפעולות שלנו – הזמן שלנו משקף את העדיפויות שלנו! בשיעורי אזרחות בתיכון לא הברקתי אבל במבחנים המשמעותיים של החיים אני שם! אכפת לי מהמדינה שלנו ומהדמוקרטיה שלנו! מחר, מוצאי שבת ב-20:30 תתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב הפגנה בעד הדמוקרטיה והעיקרון הסופר חשוב של הפרדת הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. אני אהיה בהפגנה! בעיניי זו מעין בחינת בגרות! ואתם?

הנשיא ריבלין לא הגיע מהפוליטיקה! הוא הגיע מהכדורגל ולא סתם מהכדורגל כי אם מהקבוצה הכי עממית – בית”ר ירושלים. הבסיס הזה כנראה תרם להיותו איש של אנשים. כתבה מיקרית של מוטי קירשנבאום ז”ל בבחירות הפנימיות של הליכוד ב-1984 הזניקה אותו קדימה. קירשנבאום בחושיו הנדירים וחיפושיו אחר סיפורים מעניינים לטלביזיה, קלט שרובי הוא סיפור מיוחד על אדם מיוחד ונתן לו את הבמה והדחיפה שעזרה לו. סיפור איך נכנסים ל”נעלים הגדולות” של פרס? הנשיא לשעבר שמעון פרס ז”ל נבחר לנשיאות בשנת 2007 כשהיה בן 84 כשניצח את רובי ריבלין… פרס הצליח לסיים תקופה מדהימה של 70 שנה בשירות המדינה בתקופת נשיאות מאוד מכובדת.איך נכנסים לנעלים כאלה? רובי החליט שהוא מביא נעלים משלו! פרס היה נשיא רב תחומי עם דגש על מעורבות רבה בקשרי חוץ עם מנהיגים מכל העולם ואילו ריבלין החליט ללכת על החוזקה שלו – הלב והחיבור אל העם.