שישי לנפש

איך נולד “שישי לנפש?”. השבוע נשאלתי: “מה מניע אותך בכתיבת הטור?” שעות רבות של כתיבה, ליטוש, עריכה, עיסוק בהפצה לעיתים תוך כדי ריצה, כשאני מעביר אימון והכל בהתנדבות. ה”למה?” שלי החל לפני שנים רבות, באוקטובר 1986, אבי הציע לי להצטרף אליו בחנות אותה הקים ולעבוד לצידו. לי “בער בבטן” לתת לנוער את מה שהיה חסר לי ולהתחיל מאפס בארגון שהקמתי. מה שמדבר אליי בבטן ובלב זה ללטש יהלומים. לפני שבוע ניגש אליי אחד מהם ואמר לי: “בזכותך אני מתמודד היום מצויין עם לשמוע לא”. אלה הדברים שאחראים ל”למה?” לקום בבוקר לעבודה, בעצם לשליחות.

לא נוציא לאור את הספר שלך. לפני שבע שנים קיבלתי בשורה נפלאה על הנכונות של הוצאות הספרים “כתר” ו”ידיעות” להוציא את הספר שלי על הכנה לצבא (“הדרך לקרבי” בהוצאת “כתר”). לפגישה עם העורכת דנה אלעזר-הלוי (היום סופרת כוכבת) הגעתי עם כתב יד נוסף שחלמתי להוציא: ספר המסכם את שירותי הצבאי ב-669. היא הופתעה ואחרי בירור אמרה לי: “בהוצאת “כנרת” מתבשל לו ספר על 669″… איזה באסה אמרתי לעצמי אבל אחכה. הספר יצא לאור ומיהרתי לקרוא. אחלה ספר אבל לא דומה לרעיון שלי. חיכיתי שנתיים נוספות ושוב ניסיתי! שלחתי למספר הוצאות את כתב היד שלי ו…כולן השיבו תשובה שלילית. בהוצאת “ידיעות” הודיע לי הסמנ”כל שהם בוחרים להוציא ספר אחר לאור. כך יצא לא מזמן הספר: “מאפס למאה” שנכתב על ידי גיא מ. התותח. הספר הפך לרב מכר ומצליח מאוד. מה עשיתי? בלעתי את הרוק ופניתי אליו בכדי לעזור לו בשיווק ובפרסום הספר המצויין.

אני מקשיב והיא אומרת לי: “אם אני לא אעבור את הבחינה הזו אני לא אתקבל לתפקיד עליו חלמתי כל חיי” אמרתי לה: “אני מבין אותך אבל מה יקרה אם תעברי את הבחינה ותתקבלי? כל הדאגה והלחץ שלך היו לשווא!” היא ענתה: “נכון”. שלחתי לה את הסרטון הנפלא (המצורף כאן למטה): Then why worry? היא צפתה בו. שאלתי אותה: “כמה פעמים?” היא ענתה: “פעם אחת”. אני: “ו…” היא: “אני עדיין דואגת”. אני: “את יודעת, אני צפיתי בו רק 50 פעמים אבל בעצם לא צפיתי בו בכלל, את יודעת למה?” היא: “למה?” אני: “משום שאני עדיין דואג פה ושם. אני אמשיך לצפות בו עד שדאגות יהיו נדירות אצלי!”

“מרגיש מעולה עלאק” לא מזמן טילפן הטלפון והשם של אחד היהלומים שלי שבצבא כעת, הופיע על הצג. הוא משרת בקורס יוקרתי מאוד. “מה שלומך?” אני שואל. “מעולה” הוא עונה. “רציתי” הוא אומר לי (כשהוא נשמע אנרגטי ומרוצה) לספר לך משהו לא נעים”. אני נדרך. הרי אם הוא נשמע מעולה ויש לו משהו לא נעים אולי זה נוגע אלי! ואז הוא אומר לי: “לפני שעה היתה לי שיחה עם המפקד והודחתי מהקורס”. אמרתי לו: “רגע, רגע אחד. הודחת לפני כשעה ואמרת לי לפני דקה שאתה מעולה?” הוא עונה לי: לא ממש מעולה…

בום יום ראשון 15.12.19 שעה 10:30. בדיוק סיימתי שיחת טלפון ארוכה ומרגשת עם בוגר שיצר איתי קשר בנוגע למשבר אישי איתו הוא מתמודד. אני חושב על השיחה ואז אני מקבל הודעה מחבר: “ראית?” לא הבנתי על מה מדובר. הוא שלח לי את הקישור ל-100 תמונות השנה לשנת 2019 שבחר המגזין הנודע TIME. אני מדפדף והנה אנחנו על הדיונה. וואו! מיוחד ומרגש. אישית צילמתי על הדיונה אלפי תמונות והנה, תמונה אחת של הצלם עודד בלילתי הגיעה כל כך רחוק. יום אחרי עודד סיפר לי שהתמונה נבחרה גם על ידי ה-CNN!

הסופר כמשל אתמול עשיתי קניות בסופר. יום חמישי עמוס בעגלות של עובדים שמכינים משלוחים ללקוחות שהזמינו בטלפון. אני מפלס לי דרך ביניהן וגם מעיף מבט בעובדים. שני צעירים בלטו לי לעין. א. עבד ביעילות ונע במהירות כשהוא אוסף מצרכים. ב. נע עם העגלה באיטיות כשהוא מסמס בטלפון. אחרי כמה דקות שוב הבחנתי בשניהם. א. המשיך “לתקתק” וב.? הטלפון שלו נפל על הרצפה יחד עם שקית המצרכים שהתפזרה. סיפור אחד שמעיד על כולנו או על רובנו! אז הנה עוד ארבעה סיפורים מהחיים שלנו.

“קודם שאעניק לך החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד”, אומר הסנסאיי. “אני מוכן” משיב לו התלמיד, ומצפה לסיבוב נוסף ואחרון. “עליך לענות על השאלה המהותית: “מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?” “קץ המסע שלי” אומר התלמיד. “גמול ראוי לכל העבודה הקשה שהשקעתי.” הסנסאיי ממתין כדי לשמוע עוד. ניכר בו שאין הוא שבע רצון. לבסוף הסנסאיי אומר לתלמיד “עדיין אינך מוכן לקבל החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה.” כעבור שנה, כורע שוב התלמיד בפני הסנסאיי. “מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?” -שואל הסנסאיי. “סמל להצטיינות ולהשגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו”. אומר התלמיד. הסנסאיי אינו אומר מהומה במשך דקות ארוכות, וממתין. ניכר שאין הוא מרוצה. לבסוף הוא אומר “עדיין אינך מוכן לקבל החגורה השחורה. חזור בעוד שנה אחת.” כעבור שנה, כורע התלמיד שוב בפני הסנסאיי. ושוב שואל אותו הסנסאיי “מהי המשמעות האמיתי של החגורה השחורה”? “החגורה השחורה מייצגת את ההתחלה – תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים, מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה שהולכת ומשתבחת כל העת”. “כן. כעת אתה מוכן לקבל החגורה השחורה ולהתחיל בעבודתך!”

חינוך גופני. אם הבריאות שלנו היא הדבר החשוב מכל, אז בעולם אידיאלי חינוך גופני יהיה המקצוע החשוב ביותר בבית ספר! למה? פשוט מאוד! בריאות גופנית ונפשית, תפקוד המוח – הם הדברים החשובים מכל. עם כל הכבוד לכל מקצוע אחר – בריאות גופנית זה דבר ש-100 מ-100 אנשים זקוקים לו!והנה אני חוזר לסרטון המופלא של פרופסור סטיבן ג’פסון. אם רק היינו מכניסים יותר פעילות לחיינו ובעיקר מהסוג אותה מדגים ג’פסון, הכל היה נראה אחרת. ללמד ספורט לא למען תוצאה, שיא וסבל אלא למען הנאה, חיוך ואתגר קוגניטיבי.אחד הרופאים הבוגרים שלי אמר לי שאכן מה שג’פסון (כיום בן 80) מדגים, הוכח מחקרית כאחד הדברים היעילים ביותר לבריאות המוח! אצלי בבית הרהיט החשוב בסלון הוא גיגית כדורים נגישה. כל יום אני משחק ומאתגר את ילדיי בצורות שונות. למען הבריאות הגופנית, הנפשית והקוגנטיבית. ואתם? מוכנים לתפוס את הכדור? 😀צפו בסרטון הנפלא, שתפו והכי חשוב תרגלו יום יום בכיף.

בכיתה ז’ הגענו ליכולת לרוץ חמישה ק”מ. לילדים בני 12 לרוץ מרחק כזה ומחוץ לשטח בית ספר תרם רבות לביטחון העצמי! סיני הוביל אותנו בראש וכך את הכיתות האחרות בשיעורים הבאים! מופת של דוגמה אישית! לאנשי חינוך יש כוח עצום! הילדים של פעם הפכו להורים, לסבים ולסבתות. חלקם גדלו תחת האמונה שבאמת מי שלא “חרשן” ואין לו קליטה מעולה למתמטיקה, מדעים ושפות, אין לו עתיד! גם המנהלים והמורות של היום גדלו תחת דור שבאמת האמין שללא תעודת בגרות אין עתיד. דור שהאמין ש”חרישה” וציונים הם המפתח להצלחה ולביטחון כלכלי בעתיד. לו רק המנהל של יובל בנאי ורבים אחרים היו מכירים ומיישמים כמו ד”ר סיני הישראלי את מילותיה של ב. בילינגס: “ידידי, אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד, הייתי נותן לך את היכולת לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך. אז היית נוכח לדעת עד כמה הינך אדם מיוחד במינו”.

רוביק דנילוביץ’ הענק. בטיחות זה סיפור קשה. למה קשה? משום שאם אתה מקפיד ונזהר ולא קורה כלום, אתה יוצא חנון שלא לומר זוכה ללעג. אם מנהלי מכינת בני ציון היו מבטלים את הטיול שהפך לאסון ולא היה מגיע שיטפון יש סבירות שהיה מי שיגיד: “הנה, נכנסתם לפניקה ודבר לא קרה”. בימים האחרונים היו כמה עיתונאים שיצאו כנגד ההיסטריה של השבתת בתי הספר ומקומות העבודה וזה הזכיר לי שבשנת 2008 שלושה שבועות בלבד לאחר שרוביק דנילוביץ ראש עיריית באר שבע המדהים נכנס לתפקידו, החלה באר שבע לספוג רקטות והפצצות מעזה. רוביק, צעיר מאוד בגילו ובניסיונו קיבל החלטה שלא לקיים לימודים. רבים ובכירים יצאו כנגד הצעיר חסר הניסיון עד שלמחרת בבוקר פגעה רקטה באחת הכיתות הריקות. רוביק יצא ענק! מה ההבדל בין אבא, ראש עיר ועיתונאי במקרה של טעות? האבא יאבד את ילדיו, ראש העיר אולי את משרתו והעיתונאי? לא יקרה לו כלום! תמיד צריך לחשוב מי יאבד מה? גם אם למישהו אין משהו לאבד צריך לחשוב טוב טוב אך קל וחומר במקרה שיש לו מה לאבד!

כשהייתי ילד ועד היום נהוג לחלק לשתי קבוצות לפני משחק כדור על ידי כך שהמורה בוחר שני תלמידים בולטים והם “עושים כוחות”. אגב, בהיותי ילד אני הייתי מאלה שבוחרים. כל אחד בוחר את החזקים ואז בסוף נשארים החלשים שרואים ומרגישים איך אף אחד לא רוצה אותם! איזו תחושה קשה לילד! אגב, התהליך הזה גם אורך זמן רב ולכן גם הזמן פעילות נטו של שיעורי חינוך גופני הוא 7 דקות לבנים ו-4 דקות לבנות! כן, ממש כך על פי מחקרו הנודע של פרופסור נמט. כשאני מחלק לשתי קבוצות אני מונע את הדרך המשפילה ומקצר את הזמן המבוזבז. איך? אני אומר לכולם למצוא בן זוג. מיד כולם בזוגות ואז בתוך הזוגות מתחלקים למספר 1 ו-2 והנה יש מהר מאוד שתי קבוצות שוות ואף אחד לא נפגע. -אימון אירובי- יש מאמנים שמוציאים את הקבוצה/חיילים/חניכים שלהם לריצה ארוכה. מה שקורה הוא שהחזקים מובילים מקדימה והחלשים נמרחים ומושפלים מאחור. לא פלא שהם ישנאו לרוץ משום שהם חוו תחושת כישלון! מה אני עושה? לוקח את כולם לדיונה ואז כולם יוצאים לעשר דקות עליות. כולם עולים ויורדים ואף אחד לא יודע מי מוביל ומי לא. כל אחד ואחת מתמודדים עם עצמם ומול עצמם! התוצאה: בניית תחושת מסוגלות וביטחון עצמי. כמו שניר היקר כתב: “כמה מורכב ויפה עיצובן של דמויות”.

יום שישי שעבר, אני מגיע לחוף סידנא עלי. יוצא מהרכב, לוקח נשימה עמוקה להרגיש את האוויר הנפלא בריח סתיו. מביט על הים והנוף הנפלא ויורד לחוף לפגוש את היהלומים המקסימים. בדרך אני מתבונן בכמה תוכים מסוג דרארה וסופג את האווירה. אני מגיע לחוף, מתחיל אימון ואני שואל: “מי שם לב למשהו שהשתנה בנוף שלנו?” דממה! אני מנסה שוב וללא הועיל. אני שואל אותם: “מישהו שם לב שחבצלת החוף (פרח מקסים) כבר לא פורחת?” החבצלת מתעוררת לקראת החגים ועם החזרה לשגרה היא מתכנסת לה לשינה עמוקה עד סוף הקיץ הבא! הנוער מתבונן בי ואני אומר להם: “זו רק מטאפורה! החיים קצרים. תפעלו, תעשו ואל תחכו!” ואז אני שואל: “למי מכם יש רצון להכיר בת זוג?” רבים מרימים ידיים ואני שואל אותם: “למה אתם מחכים? קדימה לפעול!!!” כה רבים מאיתנו “ישנים” עם עיניים פקוחות, נעים בין השעון המעורר ועד לכדור השינה ומתנחמים באיזו חופשה שנתית של שבוע. למה? למה שלא ילמדו אותנו בבית הספר את “משל החבצלת”?