שישי לנפש

דור היה חניך שלי שחלם להתקבל לשייטת 13. התאמן קשה, הגיע לגיבוש בתחילת י”ב והתקבל! רגע שיא! חבריו החלו לקרוא לו “שייט”. הוא “תפר חליפות”, האמין שהוא כבר לוחם בשייטת, נח על זרי הדפנה ושכח שלפניו מסלול מאתגר של שנה וחצי.ניסינו להסביר לו שזו לא הגישה והוא טועה אך לשווא. נפילת המתח שלו הייתה טוטאלית. כל הסבר נדחה על ידו בתירוצים שונים. שנה לאחר מכן הוא התגייס לשייטת במצב פיזי ומנטלי ירוד והודח לצערו מייד אחרי הטירונות.

הספר המדהים שנתת לי: “ימי שלישי עם מורי”, ספר ארוך פי 2 מהקודם וסיימתי אותו בשליש מהזמן. איכשהו בין העבודה, החברים והבגרויות, כל הזמן רק חיפשתי זמן לקרוא את הספר שריתק אותי כל כך. ועכשיו בכזה מצב, אחרי כזה יום, במקום לקרוס וללכת לישון לצד חברה שלי, בחרתי להשקיע את הזמן בסיום הספר המדהים הזה שכל כך השתוקקתי לקרוא עוד חלק ממנו כל יום, ואחרי שלא בכיתי הרבה מאוד שנים, למדתי ממורי שלבכות זה בסדר ונשארתי בוכה בשקט בזמן שאני קורא על פגישתם האחרונה, מתמלא ברגשות וזכרונות ממות סבא שלי. הפעם האחרונה שבכיתי בחיי הייתה כשסבא שלי מת, לפני 3 שנים. ולפני זה כמות השנים שאגרתי את הדמעות בפנים גם כן מרשימה. נשארתי בוכה לעכל את כל התחושות והתובנות שקיבלתי בזכות הספר המדהים הזה ואני רוצה לומר לך שוב תודה על האכפתיות, ההשקעה והעזרה, כי לא הייתי מקבל את זה בלעדייך.”

אסף החליט שזה לא פייר, חיכה כמה שניות לספורטאי ונתן לו לחזור להוביל.בסיום הגיבוש ממלאים החניכים שאלון סוציומטרי שנועד לחוות דיעה אחד על השני. בסיירת מטכ”ל מייחסים לשאלון משקל רב משום שהחניכים רואים דברים שהמדריכים לא רואים. בין השאר הם רואים מי באמת בן אדם! בתום הגיבוש הספורטאי סיפר לאסף שהוא סימן אותו בשאלון הסוציומטרי כמתאים ביותר להיות לוחם ביחידה. אסף התקבל ועד היום משרת ביחידה.

אני תמיד מנסה להעשיר את יכולות החניכים ואחת הדרכים הייתה לימוד עקרונות הטיפוס שלמדתי ב-669 בסדרת צוקים. הנה מכתבו המתומצת של גלעד.“מה ענינים מר יובל. זוכר אותי? אני כרגע מטייל עם משפחתי בוייאטנם. אני ובני בן ה-10, החלטנו ללכת על יום מאתגר עם טיול לעומקה של מערה. זה היה שילוב של טיפוס קירות חלקלק ודילוג בין בולדרים עם פנסי ראש וקסדות בחושך מוחלט”.“בני פחד (ובצדק) אך לא היו הרבה ברירות אלא להמשיך ללכת. נזכרתי בך, לקחתי כמה דקות ועשיתי לו הרצאה על עקרונות הטיפוס ושלוש נקודות אחיזה שלמדתי אצלך בגיל 16 בשנת 1997”.“התאמנו על זה קצת ואז המשכנו ללכת כמו עכבישים, מוודאים שתמיד יהיו לנו שתי ידיים ורגל או שתי רגליים ויד.

תפוקה מול השקעה. מדינת ישראל מדורגת במקומות הראשונים בעולם בשעות עבודה אך במקום נמוך מאוד בתפוקות. האתוס הצבאי מדבר על כך שהמדד העיקרי להשקעה שלך הוא זמן! מפקדים בצבא עובדים משעה 5 בבוקר ועד אחרי חצות. התוצאה: עייפות רבה, תפוקות פחות טובות ושחיקה רבה! הדרך למנהיגות אישית ומצויינות עוברת דרך היכולת לנהל את הזמן שלך בצורה חכמה תוך התמודדות עם לחצים סביבתיים.

לפני 21 שנה בתום גיבוש סיירת מטכ”ל סיפר לי אורי שהיה חניך שלי (בתמונה המצורפת מתחת לאלונקה מקדימה בצד שמאל בהכנות לגיבוש), מה עבר עליו בגיבוש ועל אירוע מסויים שלדעתו הביא לכך שעבר בהצלחה!במהלך הגיבוש הקבוצה שלו נלקחה לטפס על קיר בגובה 3 מטרים. המשימה הייתה אישית ואף אחד לא הצליח. המדריך שלח את כולם להפסקה ואורי ביקש להמשיך לנסות שוב ושוב למרות שלא הצליח!אורי התקבל לסיירת מטכ”ל, סיים מסלול והיה למפקד צוות. אחת הסיבות לכך החלו מאותו “תרגיל קיר” בגיבוש: נחישות, נחישות, נחישות ובאימונים לפני שליטשו וחידדו את אותה תכונה חשובה.

פגשתי ב-32 השנים שאני מנהל מרכז חינוכי למעלה מ-16,000 הורים. רבים מהם התלוננו על כך שילדיהם לא משקיעים בלימודים והם חרדים לעתידם.מאחר ואני בקשר הדוק עם רבים מ-8000 בוגריי אני מחייך כשאני רואה שנים אחרי את אותם ילדים “לא משקיעים” כשהם פורחים ומצליחים בתחומים שונים. אפרופו חיל האוויר השבוע שוחחתי עם אחד מהם שמונה למפקד טייסת המטוס החדש f-35!בערבי הורים אני מקפיד להראות להורים הוכחות מהדיונה “שלנו” (תמונות וסרטים) המעידות על כך שהילדים שלהם משקיעים את הנשמה כשהם רוצים. אפקט פיגמליון (הנבואה המגשימה את עצמה) הוא קריטי בתחום החינוך!

איך הכשירו אותנו לחיים? בואו נניח שהמטרה של המדינה וההורים היא: לבנות אדם ערכי, מאושר ובעל משמעות, בוגר, אמין, בריא, יצירתי, יוזם, עצמאי, בעל ביטחון עצמי, שיידע לשמור על עצמו (בטיחות)’ שמסוגל לתקשר היטב עם עצמו ועם הסביבה, להתפרנס, לתרום לעצמו ולסביבה.ומה “מסלול ההכשרה”?מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ספרות, אזרחות, היסטוריה, שיעור ספורט, אנגלית. יושבים כל היום על הטוסיק, משננים ומתרגלים לבחינות.המבחן המסכם: מבחני בגרות ועבודות! לא הגיוני! “המסלול” לא מוביל למטרה!!! אך יש תקווה. אפשר להשלים את פערי הלימוד באופן עצמאי ולקוות שמתי-שהוא מישהו -ראש ממשלה ושר החינוך יעצרו הכל ויגידו: “גבירותיי ורבותיי טעינו! אנחנו משנים לגמרי את מסלול ההכשרה!

אחד המקומות הבודדים בתנ”ך שבו משתמשים במילה “מאוד” ובעצם מעבירים את האחריות לבריאות ולבטיחות לאדם! ולא מפקידים את זה בידי כוח עליון. כואב לי מאוד! האמת היא שכבר הכנתי פוסט אחר לגמרי אך המציאות הביאה אותי לשנות אבל קודם לכל: בין מקבלי ההודעה הזו יש אנשים ובני נוער שמתאבלים כעת על אובדן ואני משתתף בצערם הכבד. כמה כואב וקשה לשמוע על עשרה בני נוער נפלאים שהלכו לעולם בטרם עת וכה צעירים! אתמול והיום אמרתי לחניכים שלנו שבאירוע כזה חובה לעצור הכל, לדבר ולבדוק את תרבות הבטיחות שלנו. קראתי אתמול כותרת בניו-יורק טיימס ש”שיטפון הרג תשעה בני נוער”קשה לי לקרוא את זה. האמת העצובה והכואבת היא שלא השיטפון הרג את העשרה אלא תרבות בטיחות לקויה. אני מעדיף לקרוא למה שקרה: אסון הרשלנות!

לפני שבוע בזמן הליכה קלה בפארק עלה לי רעיון נפלא (כשהוא יתגבש אשתף אותו…) את הרעיונות החזקים שלי אני שואב בדרך כלל בזמן פעילות גופנית קלה, טיול כיף בפארק או מדיטציה. מה המשותף לכל אלה: חשיבה בתנאי רוגע, ללא לחץ ובהשראת הטבע או הנשימה. לא בכדי קרא ארכימדס “אאוריקה” (מצאתי) דווקא כשהיה באמבטיה.

מתי פורז ז”ל, אימו של ניר ז”ל. מספר שבועות לאחר שניר פורז נפל כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל ב-14.10.94 בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל אמרתי למתי: “זה לא ממש מנחם אבל תדעי שאת ניר ואת מעשהו לא ישכחו!” ואכן עשרות מבנים, סרטים ואירועים הנציחו את ניר. נזכרתי בכל שירי הגבורה עליהם גדלתי. בכולם נפלו החיילים מות גיבורים והנה המציאות מגלה תמונה אחרת ועצובה. מה עם כל מי שלא נפל מות גיבורים? מה עם כל עשרות אלפי המשפחות שלהם? זו הסיבה שכתבתי לפני שנים את “נזכור” שנועד להכיל את כולם ואת כולן והוא מוקרא בטקסי יום הזיכרון בעשרות יישובים, בתי ספר, בסיסי צבא. במידה והוא נוגע בך, אשמח לסיוע בהפצתו.

ב-1956 שאול מתגייס לקומנדו הימי (שייטת 13) ומתחיל שירות של 20 שנה.ב-1969 הוא מפקד על מבצע חשאי בשטח מצרים על חצי האי ראס עדבייה. המטרות מושגות במלואן ללא אף פצוע או הרוג. שאול נחשב לאחד הלוחמים והמפקדים הנועזים והבולטים של שייטת 13.אחרי שחרורו עסק בחינוך נוער וסטודנטים בדרכו המיוחדת בחברת “אוויר, ים, יבשה” והותיר חותם עמוק. לשמחתי הכרתי אותו לאורך עשור וניהלנו שיחות רבות מהן למדתי עליו ועל תפיסתו הייחודית. שאול נפטר ב-1999. בעת מאבקו במחלה אמר לי: “אני אנצח את הלובסטר”. היה ציוני ופטריוט וסבר שיש לחנך וללמד על קרבות מופת שהסתיימו ללא דם והרג.