שישי לנפש

איך מגיעים לתוצאות בעזרת שינוי גישה? תקף לכל תחום בחיים! המקרה דרכו אדגים יהיה עולם הספר.סיפור בעידן הסמרטפונים יש משמעות גדולה מאוד לתקשורת אישית ובין אישית. היכולת להביט בעיניים, להקשיב ולהתעניין עולה, והיכולת להביע את עצמך ולהחשף שלא דרך תמונות מגניבות ברשתות אלא גם ברגעי הכאב, הולכת לאיבוד במציאות שבה רבים מאיתנו הפכו לכוכבי רשת. סיפור העם היהודי – עם הספר והתקצירים. ספרים זו דרך נהדרת להתפתח, להתקדם, להרחיב דעת, ללמוד מאלה שכבר הצליחו ויש עוד שלל נימוקים להצדיק קריאת ספרים.אז איך גור

ב-1920 כתב ברל כצנלסון את הטקסט “יזכור” לכבוד שמונת חללי תל-חי. הטקסט הותאם והפך לייצג את כל הנופלים. כל מי שמכיר את הצבא יודע שהסיפור אחר ורבים נפלו בתאונות ובאסונות מיותרים ולכן החלטתי לפני שנים לכתוב טקסט ערכי שילווה את ה”יזכור” ויתן מענה רחב ומקיף לרוב הנופלים ולמשפחות השכולות. ה”נזכור” זכה לחיבוק חם ממשפחות שכולות רבות. הוא מוקרא במוסדות חינוך רבים, מועצות מקומיות ויחידות בצבא ואני מזמין אותך להפיץ אותו.

לפני כשבוע נבחר יהודה פוליקר לאחד ממדליקי המשואות בהר הרצל. סיפורו האישי נוגע ללב. הוא עצמו דור שני לשואה. האחיין שלו (בן אחיו) קובי פוליקר ז”ל, נהרג ב-1991 בעת שירותו הצבאי, כאשר חייל מהיחידה שלו היכה אותו בראשו עם קסדה והביא למותו. היצירה של יהודה פוליקר נוגעת עמוק בעצב הן של השואה “אפר ואבק” והן בשכול הנוגע לשירות הצבאי. יהודה פוליקר, הקדיש לזכרו של קובי את האלבום “לעיניך הכחולות” והפך את סיפורו של קובי לסיפור מוכר שרבים יכלו להזדהות עמו.

הייתי לאורך חיי בעשרות לוויות, באף אחת מהן לא דיברו על כספו של הנפטר אלא על אופיו! לא על מה שקיבל אלא על מה שנתן ועשה! על החותם שהטביע. סיפור שנת 1992 הראל אברוצקי, אחד החניכים המקסימים שלי. הראל שירת ביחידה המובחרת מגלן. אדם מדהים שכולו נתינה ועשייה למען הזולת. בשנת 2014 נולד בנו הבכור בארי עם שיתוק מוחין המונע ממנו ללכת. בשנה האחרונה התברר שיש אפשרות לעזור לבארי בניתוח מורכב בארה”ב. קבוצה של חברים התגייסה לתרום ולהתרים בכדי לאפשר לבארי המתוק להגשים את חלומו – לצעוד! ביום שישי 5.4.19 הראל הגיע לדיונה שלנו בסידנא עלי עם עוד שלושה.

לאורך שנים הרגשתי אחרי הטקסים מעין ואקום רגשי. שמתי לב שרבים מרגישים כך. לפני שלוש שנים החלטתי לעשות משהו והקמתי את המיזם “הקשבה לתקומה”. הרעיון: חיבור ערכי ביום הזיכרון, הוקרת הלוחמים וכל מי שלקח חלק בתקומת המדינה בסלון בית. מה שצריך זה שלושה דברים: סלון, אורחים ודובר/ת.איך זה עובד? אחרי הטקסים מתקיים האירוע: הקשבה לתקומה! במסגרתו נפגשים בסלונים ברחבי הארץ עם לוחמים מדור תש”ח ועד היום בכדי להקשיב לסיפורים האישיים ולהתחבר ליום הזיכרון. הפרויקט יוצר משמעות נוספת ליום הקדוש הזה, זכה וזוכה להצלחה רבה ומרגשת.זו השנה הרביעית של הפרויקט המרגש והוא מוקדש לזכרו של האלוף דורון רובין ז”ל שנטל בו חלק.

מעבר לביקורים הרבים התכתבנו כל הזמן. ב-16.5.2017 עונה לי ליאור: “בוקר טוב אחי🌹❤ אני בסדר, חלש, תשוש אבל בסדר🌺 שומר על המורל, נח הרבה, נותן לגוף להתאושש, מפרגן לגוף מנוחה, כמה שצריך וכמה שיותר….🌸 הטיפולים החדשים עוברים בסדר, אני מניח שהעייפות זה חלק מההשפעה שלהם, הפעלת מערכת החיסון, אנחנו מקווים לטוב🌺 תודה רבה אחי, אוהב אותך מאוד🌹❤” —— ליאור נלחם כאריה ועבר סבל רב. הפעולות הבסיסיות: לאכול ולשתות הפכו לבלתי אפשריות. מספר שבועות לפני הסוף ישבתי מולו, הוא הביט בי, מותש מכל הטיפולים שעבר ואמר לי לגבי טיפול ניסיוני אחרון: “אני כל כך רוצה שזה יצליח”. הקשבתי ודמעתי. הוא צעיר ממני בשנתיים, למה הוא צריך לעבור את זה? ואז, אחרי זמן קצר הגיע החיבור לחמצן בשילוב המורפיום להקלת הסבל והסוף בשבת לפנות בוקר ה-15.7.17.

שאול זיו היה מפקד שייטת 13 (הקומנדו הימי) בין השנים 1971-1974. שאול שרד את השואה, עלה לארץ ונקלט בקיבוץ “בית אלפא”. לאחר כמה שנים עבר לקיבוץ “ניר דוד”. שאול נודע באומץ ליבו הצבאי והאזרחי! פיו וליבו היו שווים. הוא נחשב לאחד הנועזים והבולטים בין לוחמי הקומנדו הימי ומפקדי צה”ל. אחד הדברים ששאול בלט בהם הוא בישירות הדיבור. הוא לא ערבב. לאחר שהשתחרר ב-1976 משירות בן 20 שנה הוא פנה לתחום החינוך והכרת הארץ דרך טיולי אתגר. כמו כן, שאול ריכז את לימודי מגמת ארץ ישראל במכון וינגייט. הכרתי את שאול למעלה מעשור והיה מרתק להקשיב לו.

בטקסי סיום בבתי הספר ובצבא, מעלים לקבל תעודות הוקרה את אלה שהצטיינו ושוכחים את אלה שהתמודדו, שהשקיעו, שנלחמו אך לא הצליחו במדדים המקובלים. בעלי תעודות ההצטיינות עתידים להיתקל בעתיד בנפילות ובקשיים ולא ניתן לדעת אם יצליחו להתמודד. אלה שכבר נכשלו וקמו על הרגליים הוכיחו דבר גדול וסופר חשוב – הם יודעים להתמודד וזו מעלה ויתרון עצום בחיים.

אני שמח להקדיש את הטור הזה לזכרו של האדם המדהים הזה שבדיוק היום, ב-15.3.19, לפני 95 שנה נולד! פרופסור הר-סגור עשה את תואר הד”ר שלו בסורבון ולימד באוניברסיטת תל אביב אך קנה לעצמו אלפי מעריצים (וביניהם כותב שורות אלו) בתוכנית “שעה היסטורית” בגלי צה”ל אותה הוביל בעיקר עם אלכס אנסקי ואח”כ עם ערן סבאג וליעד מודריק. אז מה עשה פרופסור הר-סגור ז”ל? הוא לקח את ה”אורז” הזה ועשה ממנו מעדן! סיפורים מרתקים ודמויות צבעוניות החלו לצוץ מההיסטוריה: יוליוס קיסר, לורד ביירון, נפוליאון, מלכי צרפת, שליטי אירופה, האחים רוטשילד ועוד ועוד. בשנת 1983 היה בצרפת אירוע לציון 500 שנה ליום מותו של לואי ה-11, מלך צרפת. הר סגור סיפר שרבים הגיעו לצרפת לציין את זכרו של המלך הנדיר. הר-סגור הדגיש שלאומה הצרפתית יש מצפון היסטורי, הם זוכרים את האנשים שהטביעו חותם. אנחנו בישראל יכולים ללמוד מהם! לכן אני מציין היום את יום הולדתו של האיש המיוחד הזה.

המבחן ההפוך של יצחק רבין: פעם נשאל רבין: על מבצע שהצליח למי מגיע הקרדיט? רבין ענה בחוכמה: “אני שואל את עצמי במקרה של כישלון מי הוא האחראי? הוא זה שיקבל את הקרדיט על הצלחה!”ועל אותו משקל אני שואל: אם אנחנו כל כך מצטיינים בכותרות ובכתבות על אסונות כאלה או אחרים, למה אנחנו מזלזלים ואומרים: “יהיה בסדר”, “כבר 12 שנים לא קרה כלום”? ההגיון אומר שאם אנחנו אדישים למניעת אירועים קשים למה שלא נהיה אדישים אחרי אסונות… אני מייחל לאיזון ואפילו לכך שמניעת אסונות יזכו לכותרות רבות יותר אבל ברור לי שזה ממש לא “סקסי” ואנחנו, ששואפים להיות רציונליים וחכמים עוד רחוקים מכך. יהיה בסדר… “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (דברים ד’, ט”ו).

וינסטון צ’רצ’יל נאם לעם הבריטי ב-1941 ואמר: “אין לי דבר להציע מלבד דם, עמל, דמעות ויזע”. לפני כשבועיים הקשבתי לפילוסוף ד”ר שמעון אזולאי שטען: “אחת הבעיות הקשות שלנו היום בתחום החינוך היא שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים!” עוד הוא טען שאנחנו פוגעים בחוסן ילדינו בכך שאנו מגנים עליהם כל הזמן ומונעים מהם את ה”קס”ם” – קושי, סבל ומאמץ. במקום לדבר על כיף ואושר עלינו לדבר על משמעות לחיים! ומשמעות לחיים יכולה להגיע רק אם אנחנו מוכנים להתמודד עם קושי, סבל ומאמץ. אני מסכים עם הרעיון ובתוכנית הלימודים שלי הנוער מתמודד עם קושי, סבל ומאמץ. ביום שישי האחרון קיימתי אימון הנקרא “אימון 3 דקות”. מדובר באימון שאליו הגענו לאחר הכנות רבות. הוא קצר מאוד, בנטו הוא נמשך 3-5 דקות אך היהלומים שלי מגיעים בו להתמודדות מנטלית ופיזית מאתגרת כפי שלא חוו בחייהם. בסיום האימון הייתה התרגשות אדירה באוויר. הם הצליחו להתמודד עם הקושי, הסבל והמאמץ.

ביום שלישי קראתי פוסט בפייסבוק של נופר, אחת הבוגרות שלי (שנת 2003) שנפצעה בהכנות למרתון ת”א והלינה על כך “שיש משהו מעוות בכך שבחברה שלנו שופטים דברים על פי התוצאות ולא על פי הדרך”. לקרוע את הגוף במירוצים מפרכים זה אינו מעוות? סיפור אתמול פגשתי בוגר ותיק (1990) שסיפר לי שהוא עובד קשה מאוד. הוא בדיוק רכש עבור בתו רכב חדש בשווי 130,000 ש”ח. היא אגב בת 17 ובדיוק עברה טסט. אם הילדה מקבל רכב חדש על חשבון זמן עם אביה העובד קשה – המחיר גבוה, גבוה מאוד…