שישי לנפש

ואז התרחש אירוע “היסטורי” ששינה לגמרי את הטיול והנוהל של הולכים ’15, “חופרים” ’15. זה היה רגע מכונן ונפלא באותו טיול מה שקרה זה שאחרי ’10 חפירה היעל הממזרה הזו פרשה כנפיים ועפה… כן, כן, פרשה כנפיים ועפה לה…ואני משתדל (לא תמיד מצליח ) לזכור טוב טוב את לקחי הסיפור שבת שלום, חג שמח, שקט ורגוע

גדעון בני הקטן, בן שלוש ושובב גדול (מזכיר לי מישהו…). ביום שני בנינו (שלושת הילדים ואני) מגדל גדול שמורכב מ-200 מגנטים על השולחן בסלון ואז בום טראח הוא פירק הכל והעיף לרצפה.בעבר הייתי כועס ומתעצבן והיום? הוא הביט אליי ומחכה לתגובתי. האם אכעס, אתעצבן? אני מבין שהוא עושה זאת מסיבות שונות. אני מחייך אליו ואומר לו: “תביא חיבוק” ואז לוחש לו: “אתה תצטרך גם לאסוף את זה…”עוברות כמה דקות והוא מבקש רסק תפוחי עץ, אני מזכיר לו את המטלה שלו והוא אומר: “לא רוצה לסדר!” רק שיש לו עסק עם אבא אוהב, רגוע ו…נחוש. עוברות כמה דקות ו

“מה היה?” לפני כחודשיים הבטן שלי החלה שוב “לדבר”… הדלקת ממנה אני סובל (קוליטיס) התעוררה והשביתה אותי כמעט לגמרי. אין לך כוח לכלום. חצי זומבי. “למה?” כעת כשאני מתאושש וחוזר לעצמי בעזרת תזונה מיוחדת (תודה לליאור גל) ורפואה סינית (תודה לניר סלומון), אני עסוק גם ברצון להיות בריא וגם בצורך למנוע התלקחות חדשה בהמשך. מתוך שלושת שאלות התחקור למה? היא המשמעותית ביותר! לחפור לעומק בכדי להבין למה? למה הגוף שלי אומר לי דרך הדלקת: “יובל, נורה אדומה. משהו בהתנהלות שלך לא בסדר”.

לחלום ולכוון גבוה. שנת 2001 עינב מגיעה אליי, החלום שלה הוא להיות “מד”סית” (מדריכת ספורט) בצבא. אלא שהצבא לא איפשר לה. אחרי אינספור מכתבים ומאבקים היא קיבלה אישור למבחנים! היא שמחה מאוד וגם עברה אותם בהצלחה! ואז היא באה אליי ואמרה לי: “יובל, האמת היא שמה שאני באמת רוצה זה קורס חובלים!” לכאורה הייתי יכול לכעוס שאחרי כל המאמצים להגיע לקורס מדסיות היא פתאום משנה כיוון. אלא שאני חייכתי בהבנה. ראיתי שהאמונה שלה בעצמה התפתחה והנה היא באמת הולכת על החלום שלה! ושוב מאבק לקבל זימון לחובלים! עינב קיבלה את הזימון, עברה את הגיבוש בהצלחה והיתה בקורס היוקרתי קרוב לשנה. היא למדה שאפשר ומותר לחלום ולכוון גבוה!

איזו תרומה אדירה למעמד היהודים ברוסיה! ללמוד ממנו: גם ברגעים קשים אפשר לראות הזדמנות לעשייה ופעולה חיובית. סיפור כשהגיע לארץ החליט לתרום במקומות המאתגרים ביותר. אנשי דגניה הקשוחים התרשמו ממנו עמוקות, הן מכוחו הפיזי והן מכך שהוא לא מגביל את עצמו לשום דבר! בבוקר היה חורש במחרשה עם יד אחת ובערב קורא ספרים ומחכים. למרות שעם הרקע הצבאי שלו וגבורתו, ההשכלה הרחבה שרכש היה יכול למצוא תפקידים נוחים וקלים יותר הוא בחר לעשות את הדברים הקשים ביותר! ללמוד ממנו: הדרך הטובה ביותר להשפיע על סביבתך: דוגמא אישית!!!

הבן שלי יואב בן 6. בניגוד אליי אינו “חולה ספורט” ומתעניין דווקא בפיזיקה ומתמטיקה. לכן הוא ואני חדים חידות זה לזה בלוח הכפל ובשאלות מתמטיות. אני מאוד אוהב את זה אבל היה לי יותר כיף להתאמן איתו אך כל הכדורים שקניתי לו, נחים בפינה…אני כלל לא מאוכזב משום שמה שמנחה אותי הוא לעזור לו לפרוח במה שמדליק אותו ולא אותי. לכן לפני כשבועיים רכשתי בשבילו ספר מדליק על לוח הכפל והוא לא עוזב אותו! הוא לוקח את הספר למיטה, קורא בו ומתרגל בו עד שהוא נרדם עם הספר לצידו. זה הזכיר לי את אחי אהוד (כיום ד”ר אהוד) שבדיוק בגיל 6 נהג כך עם ספר היסטוריה. היום הוא כבר כותב אותם (ארבעה) יחד עם עשרות מאמרים ופירסומים. חלק מכם חושב כעת: “אבל אני כבר לא ילד”, הבנתי. אז קבלו את הסיפור הבא:

לפני כשבועיים. בחור ושמו א. פנה אליי והציע עצמו לעבוד אצלי. ביקשתי ממנו בטלפון שיכתוב לי מה הוא יוכל לתת ולתרום לארגון שאני מנהל. הוא כתב מסמך מעניין והחלטתי לפנות לו שעה מזמני היקר. קבענו בבית קפה בשעה 11:30. בזמן המיועד הוא לא היה. 11:34 אני מסמס לו: “איפה אתה?” “כאן” הוא מסמס ומגיע. מבחינתי הוא כבר גמר את הסיכוי אך המשכתי עוד 20 דקות ולקראת הסוף שאלתי אותו שאלה שהדהימה אותו: “מה הערכים שמניעים אותך?” הוא שתק ושתק, בלע את רוקו ולבסוף אמר: “כבוד”. שאלתי אותו למה כוונתו? והוא דיבר על לתת כבוד ולקבל כבוד. שאלתי אותו על כבוד ועל כך שהוא איחר לפגישה, לא הודיע שייאחר ולא התנצל על האיחור… והוא? שתק והבין, לפחות אני מקוה בשבילו!

לפני כשבוע ישבתי לי בבית קפה ועבדתי. סמוך אליי התיישבו שתי נערות. האחת סיפרה לחברתה על החבר שלה וניסתה להבין את התנהגותו! חברתה ניסתה להציע את דעתה ואני הקשבתי בעל כורחי. לא יכולתי להתאפק ואחרי כמה דקות של חוסר אונים מצד השואלת, פניתי אליה ואמרתי לה: “אם את רוצה לדעת איך ולמה בנים מתנהגים בדרך מסויימת אל תשאלי חברה! תשאלי בן! סיכוי גבוה שהוא ידייק יותר. שתיהן היו בהלם ממני חחח לא יודע אם מהתשובה או מעצם הפנייה! מה אתן אומרות בנות? זוגות רבים מתגרשים. אולי אם היינו לומדים, מכירים ומבינים את עצמנו ואחד את השני יותר זוגות היו מצליחים להיות יחד ובאושר?

להתחבר לטבע, לפרגן (הכרת הטוב), לחבק, לצחוק, לעסות אחד את השני, לצרוך פחות ולכן לעבוד פחות! לנשום נשימות עמוקות, להיות יותר עם המשפחה וכל זה גם אומר – להיות בריאים יותר! מכירים את מסעות הפרסום לכל אלה? אנחנו הולכים ברחוב, צופים בטלוויזיה, גולשים ברשת ומוצפים בפרסומות שמטרתן בעיקר: להניע אותנו לפעולת קנייה. חשבתם על כך שלדברים המעולים בחיים אין יח”צ ופרסום. למה? מאוד פשוט – בדרך כלל מפרסמים את מה שישרת גופים כלכליים! אולי במקום אוטופי היה משרד ששמו: “משרד הבריאות והאושר” ותחתיו היו משרדים כמו חינוך, כלכלה ועוד משרדים שנועדו לקדם את המטרה החשובה. אז מה מטרת הפוסט הזה? לעודד אותך להתחבר לדברים שלא מתפרסמים ובעיקר לטבע עוד ועוד משום שזה = בריאות נפשית וגופנית.

שנת 1987 אני בן 22 עיתון מעריב עומד לפרסם כתבת צבע גדולה וראשונה על הרעיון החדש שלי: הכנה לצה”ל. “לבקש מדורון שיגיד כמה מילים?” היה מאוד חשוב לי שאלוף נערץ בצבא יביע עליי את חוות הדעת. אבל בכל זאת הוא אלוף! לפנות אליו? טילפנתי והוא לא היסס לרגע ועשה זאת באהבה. מה שתרם לי מאוד. שנת 2015 שוב טלפון ודורון נענה בחיוב לשאת דברים בהשקת סיפרי “הדרך לקרבי”. מאי 2017 לקראת יום הזיכרון דורון נרתם והפעם לדבר ולספר לנוער דברי חוכמה במסגרת המיזם שלי: “הקשבה לתקומה”. נתינה לאורך כל הדרך. דורון מותיר לנו מורשת של דוגמא אישית נדירה, נתינה אדירה, מצויינות וחקר האמת! של פיקוד, חינוך לאהבת הארץ ולדרך שמאפשרת אפילו רואה כחובה לשלב קשיחות לצד רגישות! וכמובן את שבט רובין המרשים עד מאוד בראשות הגר, ארבעת בניו: ניר, זיו, ברק ונוה וכל הנכדים.יהי זכרו ברוך!

איך להצליח בעסקים? בספורט? לשכנע את ההורה או הילד? להכיר מישהי או מישהו? להניע את בן/ת הזוג לעשות משהו? הפעם אני רוצה לגעת באחד הדברים החשובים ביותר – העיתוי! בצבא קוראים לזה עיקרון ההפתעה, גדעון עשה בו שימוש כשתקף את מחנה המדיינים כשהם עייפים ובאשמורת אחרונה (שופטים, ז’, י”ז). פוליטיקאים שרוצים להטות את סדר היום הציבורי מבעיה שעוסקת ופוגעת בהם, מנסים בשיא הלהט להכניס נושא אחר לסדר היום. הם מומחים בעיקרון הספין בעיתוי הנכון!

גדעון, בני הקטן חגג אתמול בגן יום הולדת שלוש. לפני כשבוע הוא ביקש פלסטר חדש לזה שכיסה פצע בגודל 2 מ”מ באצבע שלו (אגב, פצע שהגליד…). אז על מה הסיפור? כשהוא עם הפלסטר גדעון המקסים החזיק את ידו כפופה כל הזמן (בתמונה מימין), נמנע מלעשות בה שימוש, מוגבל לגמרי, כאילו אין לו יד חלילה וחס.החלטתי על ניסוי קטן, הורדתי לגדעון את הפלסטר, הסחתי את דעתו לטובת קישוט על דלת (לכבוד יום הולדתו) שצריך לעשות עם שתי ידיים והוא החל לפעול במרץ, שכח מהפלסטר ומכל המיגבלות שהיו עד לפני דקה!