שישי לנפש

אריק איינשטיין (שכונה בנעוריו: אריות 🦁) אהב אנשים, היה פשוט ופירגן בענק, גילה וזיהה או פיתח את הכישרון של שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, יצחק קלפטר ורבים וטובים אחרים והחדיר בהם את האמונה שהם מסוגלים! בעיקר בעידן הנוכחי אני מרגיש שיש צורך וגעגוע לתקופה ולאנשים כמותו: צנועים, ישירים, איכפתיים, רגישים שעושים מלאכתם במקצועיות, מכל הלב ותוך הקשבה גם לקול הפנימי שלהם! בשבת האחרונה ישבתי וביליתי שעות עם השירים של חיים נחמן ביאליק בעריכה מרשימה ומושקעת של אבנר הולצמן (הוצאת דביר). ספר נפלא! עיינתי בחלק מהיצירות הנפלאות שלו, על אחת מהן יש סיפור מיוחד המחבר את אריק איינשטיין.

שון קונורי, בסרט המקסים “למצוא את פורסטר” משחק בתפקיד סופר זקן שמנחה נער מהברונקס לגבי כתיבה וגם חוכמת חיים. בסצנה מקסימה הוא נותן לו את סיפרו הנדיר מהמהדורה הראשונה והנדירה עם חתימתו. הנער הנדהם מופתע ואז אומר קונרי לנער: “הדרך לליבה של בחורה היא”: “Unexpected gift in an unexpected time” אז הנה סיפור אמיתי שלי שממחיש את זה: בשנת 1990 הכרתי את שרון המקסימה. היא בת 20 ואני בן 25. אחרי שבוע של היכרות עברנו לגור יחד…(דבר פסיכי כשלעצמו…). ואז החלטתי על דבר פסיכי לגמרי. עשרה ימים מאז שהכרנו. שרון שניגנה על פסנתר, סיפרה לי שחלומה הוא פסנתר מסוג Petrof. ה”לא חנון שבי” התעורר לפעולה, למחרת בדקתי ומצאתי שהחנות המתאימה היא “מלניק פסנתרים” ברחוב דיזינגוף בת”א. נסעתי מייד, הגעתי בבוקר לבוש גופיה וסנדלים (“קיבוצניק מדוגם”) ושאלתי את מלניק: “כמה עולה הפסנתר מסוג Petrof?

ובנסיעות? פעם, לא מזמן, לפני נסיעה, התלבטנו: “איזו מוסיקה לשמוע בדרך?” והיום? כמאמר אותה פרסומת אנחנו הופכים כל שעה “אבודה” לשעת עבודה… אבל העניין היה השקט, הניתוק, הבידוד! היכולת לעשות cut! עד לא מזמן נסיעה לחו”ל היתה כזו והנה “התקדמנו” וגם טיול לחו”ל לא מאפשר ניתוק. הצעירים לא מבינים “איך אפשר בלי?” אבל מה שמרתק זה שגם המבוגרים! לאחרונה נתתי הרצאה על בריאות ברעננה בפני גימלאים והם אמרו לגבי הניידים: “ומה אם צריכים אותי דחוף?”. מה זה דחוף? מה קרה? השתגענו? מה דחוף? הטלפון הולך איתנו לכל מקום! ואין שקט! ועוד לא אמרתי כלום על המחקרים ש”צועקים” לנו להיזהר משום שהעובדות מצביעות על סכנות וחולי קשה כתוצאה מה”חכמים האלה”.

זה היה בשבת בבוקר, לפני כמה שנים, ישבתי עם שני חברים משה ואבי. הבת של משה יצאה בנס מאירוע ביטחוני וחזרה לארץ בשלום. משה נשם לרווחה, אחרי שעות וימים לא קלים. שאלתי אותו: “נו, חיבקת אותה? אמרת לה כמה אתה אוהב אותה?” ואז הוא ענה לי: “אני לא מאמין בחשיבות של מילים”. “היא יודעת מה אני מרגיש כלפיה!”“באמת?” אמרתי- שאלתי. “היא קוראת מחשבות?”ואז חזרתי על דבריו: ” אז אתה לא מאמין בחשיבות של מילים…” הוא הינהן ואישר. למשה היתה עוד בת בכיתה י”ב. פניתי לאבי החבר הנוסף, תופפתי לו על רגליו ועשיתי חיוך שובב ואז חיכיתי כמה שניות (לבנות את הדרמה), פתחתי את פי ואמרתי בקול רם: “משה, שמעתי שהבת שלך שוכבת עם כל השכבה!”משה האדים ונתן בי מבט כועס! אלא שאז חייכתי והוספתי: “עזוב, למילים אין שום משמעות…” שניהם חייכו וקלטו את המסר ולזכותם ייאמר שגם הפנימו ויישמו והחלו לפתוח את הלב ולא לחכות.חלק גדול מבני 40 צפונה (כולל אותי כמובן), צריכים לדעתי לעשות תיקון…למה? משום שאנחנו מורשת לחוסר הבעת רגשות וחום שעברו הורינו ודורות רבים לאחור.

לפני כשלוש שנים שאלתי את שכני לטיסה מלונדון לישראל: לפני כשלוש שנים שאלתי את שכני לטיסה מלונדון לישראל: ”מה אתה עושה למחייתך?” “מלטש יהלומים” הוא ענה. “ואתה?” הוא שאל. חשבתי טיפה ועניתי: “גם אני מלטש יהלומים!” היום (לפני כשעה…) העברתי זו השנה ה-32 אימון ששמו “אימון חמוד”. מדובר באימון מנטלי ופיזי מטורף, שמשייף יכולות וקצוות במטרה להפוך אותך (את הנוער הנפלא שלנו) ליהלום מלוטש יותר בעזרת הרבה זיעה על הדיונה שלנו.

יהודי (זה תופס בעיקר לגבי יהודי…) הגיע לאי בודד ואחרי שנה בנה שני בתי כנסת. שבוע אחרי שסיים נפלט לאי מאונייה שטבעה יהודי נוסף ששאל אותו: “למה בנית שני בתי כנסת?” ענה הראשון: בזה (הצביע על אחד) אני אתפלל ובזה (הצביע על השני) “כף רגלי לא תדרוך!!!” עמוס עוז בספרו “פה ושם בארץ ישראל” ראיין אדם מבוגר שאמר לו: “הבעיה של רבים היא שמסתכלים על המדינה כמו מתוך גבינה שוויצרית, רואים רק את החורים”… אז בואו נקח לכמה דקות “זום אאוט” ונקבל פרופורציות דרך סיפור נפלא ששמעתי לפני כשנה בהרצאה מפיו של מפקד חיל האויר לשעבר אליעזר שקדי.

לפני שנים העברתי סדרת כושר בת שבוע ביחידה שלי – 669. הלו”ז היה גדוש ועמוס. מצאת החמה ועד צאת הנשמה! הולכים לישון מאוחר, קמים מוקדם והתוצאה: כולם (כולל אותי…) גמורים בסוף השבוע. שנים אחרי, העברתי מחנה אימונים לקבוצת הכדורגל של הפועל ת”א. המאמן, משה סיני הראה לי את הלו”ז: שני אימונים ביום. הולכים לישון מוקדם וקמים רעננים. התוצאה: מחנה מעולה ושיפור בכושר, בגיבוש הקבוצתי ועוד! השבוע פגשתי שני אנשים, שניהם בוגרים שלי: האחד קצין בכיר והשני רופא בכיר. המשותף לשניהם: עיניים אדומות מחוסר שינה! המשמעות האפשרית: טעויות בקבלת החלטות וסיכון חיים שלהם ואלה שעליהם הם אחראים!

מיקי ברקוביץ כהשראה, מדי יום אני רוכב על אופניי 20 ק”מ בפארק. בדרך כלל כ-15 סיבובים של 1200 מ’. אני נוהג לספור את הסיבובים לפי מספרי חולצות של שחקנים גדולים מהכדורגל והכדורסל. הסיבוב התשיעי מוקדש למספר 9 המיתולוגי: מ-י-ק-י ברקוביץ (שהיה כוכב מכבי ת”א ונבחרת ישראל). את הסיבוב הזה אני עושה באנרגיות גבוהות יותר! למה? משום שמיקי ברקוביץ הוא מבחינתי מקור השראה למצויינות בשלושה מדדים מובילים:

1994 יום ראשון החל בבלומפילד באימון בוקר לקבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב (שימשתי כמאמן הכושר של הקבוצה) לאחר מכן נסיעה ארוכה לכפר הורדים, לשם הוזמנתי להעברת הרצאות בתחום ההכנה לצה”ל. הגעתי לצפון והעברתי שתי הרצאות עד השעה 22:00 בסיום ההרצאה, ידעתי שאהיה גמור, ולכן תיאמתי מראש צימר ביישוב. למחרת תכננתי לצאת בשעה 05:30 בכדי להגיע למכון וינגייט שם למדתי במכללה. רגע לפני ההורים איחלו לי: “נסיעה טובה ל”תל אביב”. עניתי שאני נשאר ללון הלילה בכפר. הם שאלו למה? ועניתי שהנסיעה ארוכה ולכן אני מעדיף לישון ולקום רענן לנסיעה הארוכה. אחרי שדיברתי על יחידות מובחרות הם היו בהלם! אחד ההורים אמר לי: “נסיעה לת”א ארוכה לך? הרי היית ב-669 לא?” (כלומר אני גבר בגברים ונסיעה ארוכה הרי קטנה עלי…). חייכתי לעצמי ולו והתנצלתי שאני לא עומד בקריטריונים שלו ל”גבר גבר”.

“חוה בואי לטפס”, קראתי לה. היא לא היססה ובאה. טיפסה נפלא ומשם המשיכה בהליכת הבוקר לא לפני ששאלתי אותה: “חוה, בת כמה את?” “75 עוד מעט” היא ענתה. לאחר מכן באימון לא מעט מבני ה-17-18 התקשו לבצע את אותו טיפוס… מה שבעיניי חוה היה דבר פשוט אינו מובן מאליו. רוב האנשים אינם מטפחים את גופם ויכולתם וכבר בגיל צעיר רואים את עצמם זקנים ויוצרים במו מחשבתם את התוצאה הזו! חוה מקפידה לאורך כל חייה לשמור על יכולתה הגופנית והתוצאה בהתאם!

ני מלוה את ירון 25 שנה. כשירון מונה למפקד חטיבת גבעתי וחבש לראשו את הכומתה הסגולה אחד מהצעדים בהם נקט היה הענקת הוקרה ללוחמי גבעתי מ-1948! צעד של כבוד, כיבוד המורשת והלוחמים הותיקים. שאלתי את ירון: “לא גדלת בגבעתי, מאיפה עלה לך הרעיון? ירון ענה לי: “יש לי משימה כמפקד חטיבה ומחוייבות למורשת”. ההיסטוריון הדגול פרופסור מיכאל הר סגור ז”ל היה אומר על המעשה החכם והמכבד של ירון: “יש לו מצפון היסטורי” בטקס הענקת הדרגות אמרתי לילדיו: “אבא שלכם לא היה חזק פיזית, לא בלט במנהיגות, למעשה לא בלט כלל. אבא שלכם השקיע התמיד, השקיע מאוד והתמיד מאוד וכך טיפס והגיע לצמרת! זה המסר שעליו עלינו לחנך את הנוער ולקחת השראה כמבוגרים.

השבוע, ביום שלישי הייתי באזכרה לזכרו של ניר פורז ז”ל. ניר היה חבר נפש שלי. הוא נפל כששימש כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל. על רעות, נתינה, אהבת הזולת, קדושת החיים והנכונות להקריב את חייך למען האחר. יש משהו מקסים באחדות ובנתינה שמאפיינים אותנו במצבי חירום אך מה קורה בשגרה? 10.10.94 ניר ואני נפגשים במסעדה בהרצליה. מדברים על דברים אישיים, על הדרבי הקרוב של מכבי והפועל בכדורגל ואחרי שעתיים אני פותח בנושא חדש, תיאורטי לחלוטין שעד היום איני מוצא לו הסבר. “תחשוב (אני אומר לניר) איזה אומץ נדרש בכדי להיכנס לבית שבו נמצא בן ערובה בידי מחבלים. אתה לא יודע איפה הם נמצאים. הם יודעים שתיכנס מהדלת או מהחלון”.