שישי לנפש #יובל עילם

חיים בטבע. יורם נולד ב-24 בינואר 1938 בקיבוץ יגור, שלמרגלותיו הצפוניים של “ההר הירוק תמיד”, הר הכרמל. עשר שנים לפני הקמת המדינה ובעידן ללא מסכים שבו הטבע היה המסך היחיד. יורם כתב: “פקחתי את עיניי, היה אז חודש שבט, ראיתי מעליי ציפור קטנה אחת ותכלת השמיים וענן יחיד וראיתי – את ההר הירוק תמיד. במשחקי ילדות קלי השכרון רדפתי פרפרים, החלקתי במדרון ועת חיפשתי לי מסתור ללב תמים אז ברחתי – אל ההר הירוק תמיד. ההר הירוק כל ימות השנה, אני עוד חולם ושואל לנשום רוחותיך כבראשונה, לשכב בצילך כרמל.”.

מאיר שליו והמשקפיים מודל המאה ה-21. מדי שנה אנחנו מקיימים לחניכים מחנה מיוחד בן יומיים בתנאי שטח לחניכים. אבא של אחת החניכות יידע אותי שהיא לא רוצה לקחת חלק במחנה משום שהיא לא רוצה שייראו אותה עם משקפיים. בדרך כלל היא מגיעה לאימונים עם עדשות מגע. מה עושים? חבל שבשני התארים שלי בחינוך לא לימדו אותי… אני רוצה לפנות אליה אבל אז היא תדע שאביה יידע אותי ואני לא רוצה להגיע למצב הזה. מה עושים? עצרו שנייה. מה אתם הייתם עושים?

המעז מנצח – מבצע אנטבה כמשל. ביום ראשון השבוע אמרתי ליהלומים בתחילת האימון שכל אחד נדרש לדבר במשך שתי דקות על מבצע אנטבה, שמעבר למבצע חסר התקדים, אפשר וניתן לקחת ממבצע אנטבה עוד משהו חשוב לחיים, והוא: להעז! לקראת האימון וההרצאה, בדקתי עם עצמי איך אני יכול להעז? חשבתי ואז שאלתי את עצמי: אולי תפנה למוקי בצר, האיש והאגדה, ותציע לו להתארח בשיחה ואם אפשר השבוע. קול בראשי אמר: סיכוי קטן שהוא יענה בחיוב ועוד מעכשיו לעכשיו. אבל “המעז מנצח”, ניסיתי ולשמחתי הוא הסכים גם לשיחה וגם לבצעה ביום שלישי! לכולנו יש שני קולות בראש: זה שאומר: “קדימה, תנסה!” והקול השני שעונה: “עזוב, אין סיכוי”.

התרסקות בבגרות באנגלית. בימים אלה מתקיימות בחינות הבגרות האחרונות לשנה זו. לא אשכח לעולם את בחינת הבגרות שלי לאנגלית. בתיכון אתה סופג את הידיעה שישנן בחינות כמו אנגלית שהן מאוד משמעותיות לחיים. שכישלון בהן חורץ את גורלך! וכך עבדכם הנאמן הוגש לבחינה בציון מגן 80 ואז הגיעה הבחינה ו…התרסקות! כשקיבלתי את הציון לא האמנתי. המספר 40 הדהד מול עיניי ואיתו סרט ארוך שאליו נכנסתי. סרט רע! לאור ציון המגן קיבלתי בסוף ציון 60 ותחושת כישלון ש”הלך עליי”. על העתיד שלי ירד מסך שחור. המורה שלי לאנגלית ריטה כרמל נדהמה והבנתי שמשרד החינוך חקר מה קרה כאן.

אמונה כובלת. מכירים את המשפט: “אינך יכול ללמד כלב זקן טריקים חדשים”? אני חושב שזה לא מדויק, תלוי ב”כלב”… אני רואה מדי יום בתקשורת סיפורים של אנשים שמשתחררים מסיפורי הגיל. לפני כשבועיים הייתי בהופעה נהדרת בשם “את ואני והרוח” משירי יורם טהרלב, שהופיע עם הלהקה הנפלאה בקטעי קריאה נהדרים וגם ב…שירה! אגב, יורם בן 83.

שלשום זכיתי להיות בטקס מינוי מפקד ליחידת הקומנדו הימי (שייטת 13). הוזמנתי ע”י א. בוגר שלי ממחזורים 14-15 שמונה לתפקיד המכובד. למה אני מספר עליו? משום שאני בקשר הדוק איתו מאז שנת 2000. הוא חלם על כך כבר לפני שנים רבות. אבל הוא לא רק חלם! אני פוגש לאורך השנים שלושה סוגי אנשים: א. אלה שלא חולמים ולא מאמינים בעצמם. אין להם מקורות השראה ומי שיגרום להם להאמין בעצמם! ב. אלה שחולמים, מאמינים, קמים בבוקר ולא עושים מה שצריך בכדי להתקדם לקראת חלומם. ג. אלה שחולמים, מאמינים ואז קמים בבוקר ופועלים בנחישות להגשים את חלומם בכל רגע נתון. מה ההבדל בין שלושת סוגי האנשים? מוטיבציה פנימית ואמונה. מה גורם לאמונה?

מטרה 1️⃣: לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו. התשובות: 21% במידה רבה עד רבה מאוד. 28% במידה בינונית. 51% במידה מעטה עד מעטה מאוד. מטרה 2️⃣: להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס למדינה. התשובות: 32% במידה רבה עד רבה מאוד. 31% במידה בינונית. 37% במידה מעטה עד מעטה מאוד.

מילים משנות מציאות. לאורך שנים הייתי קורא לחניכים שלי – הילדים שלי. פותח משפט: “יש לי ילד שיש לו דילמה”. בדייטים האינסופיים שהיו לי סיפרתי בגאווה על “הילד ההוא” ו”הילד הזה”, עד שיום אחד פגשתי מישהי ששאלה: “איך זה שאתה רווק? אתה כל הזמן מספר על הילדים שלך!”. האסימון נפל. תפסתי את עצמי וחשבתי: “מה קורה כאן?”. עבדתי על עצמי כל הזמן! כמו מישהו שיש לו כרס וכל פעם הוא מכניס את הבטן בשביל תמונה, ואחר כך הוא גם מאמין לתמונה הזאת ומתעלם מהמציאות. כשאתה עוסק בחינוך מכל הלב, קל מאוד לרמות את עצמך. אתה זוכה להערכה שלוש פעמים בשבוע, עוסק בחינוך, לכאורה יש לך ילדים…

חשבתי מה אפשר לעשות עם טרגדיה כזו, ואמרתי לעצמי: “תשנן שוב ושוב: שום דבר לא מובן מאליו. אם חס וחלילה יקרה לי משהו על מה אצטער בעיקר? לא על הרצאה, סדנה או קורס שלא העברתי. לא על עבודה או משרה מכובדת שדחיתי. על דבר אחד מרכזי – זמן עם הילדים הקטנים שלי”. לכן החלטתי עם עצמי שאני אכניס עוד זמן לילדיי על חשבון זמן עבודה. בממוצע יש לי בשבוע 30 שעות זמן איכות איתם, אני רוצה עוד. עוד חויות, עוד הזדמנויות להקשיב, לתת ולחבק. זאת זכות שאיננה מובנת מאליה.

מבצע שומר החומות ומבחן הבגרות. בשבועיים האחרונים אני משוחח עם בוגרים רבים שלי שכרגע משרתים כלוחמים וכמפקדים ביחידות קרביות ומובחרות. מדהים לדעת שביטחון המדינה מופקד בידיהם הצעירות. האם אין זה מבחן הבגרות האמיתי? הרמטכ”ל כוכבי והמפקדים הבכירים סומכים עליהם במשימות המאתגרות והמורכבות וברגעי המבחן. הם אחראים על ההתראה, על מערכות בשווי עשרות מליוני דולרים ומעל הכל הם אחראים על חיי אדם! חיי החיילים שלהם וחיי האזרחים במדינה. בזמן מבחן מי שיוביל את החיילים המרשימים הללו יהיו המפקדים שחינכו, עיצבו והכשירו אותם למבחן. כך זה מתקיים מאז קום המדינה.

ארז מלצר, היה לוחם בסיירת מטכ”ל, חבר לצוות של ניר. “פגשתי את ניר לראשונה ביום הסיירות (אז עוד קראו לזה גיבושון). היינו באותה קבוצה, שנינו עם מוטיבציה בשמיים ונכונות לעשות הכל על מנת להתקבל ליחידה. ניר היה נהדר והגדיר את הסטנדרטים שבהם צריך לעבוד בשביל להתקבל. נפגשנו שוב בגיבוש. לא היינו באותה קבוצה, אבל נפגשנו מפעם לפעם בהפסקות. ניר הביא לגיבוש שקית ענקית עם סוכריות טופי, וחילק לכל מי שרצה. הייתי בא “לתדלק” אצלו.

לו היה מגיע אלינו חייזר ונשאל על בטיחות ומניעה, מה הוא היה אומר ועושה? מה הייתם אומרים אם היה אסון שגורר מוות יותר מכפול מזה של ה-9/11 – אסון התאומים בארה”ב? אצלנו יש כמה כאלה אבל הם לא מצטלמים יפה בעיתון, כאלה שלא בבום אחד אלא מתמשכים. לדוגמא קבלו את “אסון הסיגריות”, 8,000 אנשים מתים בישראל מדי שנה מנזקי העישון! לתקשורת אין סבלנות, היא רוצה משהו אקטואלי, רצוי סנסציוני, דרמטי ושל יהודים! מישהו יודע שלפני חודש נהרגו שלושה ערבים בטיול גיבוש של העבודה שלהם? אני מניח שאם הם היו יהודים בטח היו קוראים לו אסון הגיבוש. כל האסונות ניתנים למניעה אבל איך יימנעו אם אנחנו לא מלמדים ולא מחנכים לבטיחות?!