שישי לנפש #יובל עילם

להיות פראייר” ולא לבזבז אנרגיות. אהוד, אחד הבוגרים שלי וטייס קרב בכיר בחיל האוויר היה אומר, בין השאר, בהרצאות שלו מול היהלומים שלי: “אני אוהב להיות פראייר”, אני מעדיף להיות חכם בחיים מאשר להיות צודק. כשמישהו עוקף אותי על הכביש בפראות, אני לא מתחיל להאבק בו, אני משחרר אותו. חבל לבזבז אנרגיות שלא לצורך. כמה מאיתנו מקפידים על כך מדי יום? כמה פעמים אנחנו נלחמים, מתווכחים ומכלים אנרגיות תוך השקעת לחץ ועצבים? ועל שטויות! השבוע ביקרתי בחנות שבה נרכשה עבורי מתנה, רציתי להחליף במשהו אחר. מאחר וחלפו מספר חודשים (כולל סגר קורונה) הם החליטו שלא להחליף לי. מראש ראיתי בכך מבחן בשבילי. כשקיבלתי תשובה שלילית, חייכתי, אמרתי תודה ויצאתי.

אבי כהן ז”ל. כל חובב כדורגל זוכר את הכדורגלן המוכשר שהגיע לקבוצת הפאר ליברפול. לפני כעשר שנים (בגיל 54) הוא נפגע עם אופנועו ושכב ללא הכרה במשך תשעה ימים עד שנפטר. אם הייתה לו צוואה בה היה רשום שאחרי מותו יילקחו איברים מגופו לטובת הצלת אחרים, הייתה נמנעת סאגה שלמה שהתרחשה! לכתוב צוואה לדעתי זו לקחת אחריות על חייך! לשלוט בהם, להבין שחיינו קצרים ולכן גם חשוב לנצלם היטב אבל לא לעצום עיניים ולהבין שלמרות תוחלת החיים שעלתה סופנו ידוע מראש. האם לאנשים צעירים מגיל 18 אין זכות לבחור מה יהיה בלוויה שלהם? מה יהיה אחרי מותם? האם לצוות את אבריהם להצלת אחרים? אולי מסר לעולם, עשייה כלשהי? אולי לאפשר העמדת צאצאים בבנק הזרע?

הקצין הבכיר. מדי יום פונים אלי היהלומים הצעירים (החניכים שלי) ובני נוער מכל הארץ כשהם בדילמה לגבי אפשרויות הבחירה בשירות הצבאי ומה שיתאים להם. אמש שוחחתי עם אמא של בוגר שלי. לפני שנים הוא חטף כאפה רצינית והדחה מיחידה מובחרת. בזכות אותה הדחה נפתחה בפניו אופציה ששינתה את כל מסלול חייו! במקום הראשון הכל היה קשה, הוא הסתדר עם מפקדיו, היה בלחץ ולא היה מרוצה. במקום החדש הכל היה אחרת! שם הוא פרח. מאז הוא עושה חייל וזוכה להמון שבחים. הוא נמצא במקום הנכון ומבחינתו זו “הסערה המושלמת!” קצינים רבים שפורחים במערכת הצבאית אינם מצליחים באזרחות. הם לא מבינים למה והמקיפים אותם תוהים: “איך הוא היה כוכב כזה בצבא והנה כעת אצלנו הוא לא מוערך?” הסיבה היא שמשתנים רבים מהצבא אינם רלוונטים באזרחות. לכן יכול להיות גנרל מצליח שמתרסק באזרחות. המשבר הוא גדול וכרוך לא פעם בקושי נפשי.

פרופסור מרים בן פרץ. כלת פרס ישראל לחקר החינוך הייתה המורה שלי בתואר השני לחינוך באוניברסיטת חיפה. לפני כשבועיים ב-15.7.20 הלכה לעולמה בגיל 93. מעבר להישגיה האקדמיים, סיפורה האישי מרתק. מדי שישי אני קורא את כל עיתוני סוף השבוע, ובשישי האחרון בעיתון הארץ בטור “אחרי מות” כתב עליה עופר אדרת. היא נולדה ב-1927 בגרמניה, למדה ב”ריאלי” בחיפה, התחתנה בגיל 19 בשנת 1946 (גיל שכיח אז לנישואין) ליוסף קופלר, “יופ”. “יופ” היה סטודנט אך גוייס לטובת “מחלקת ההר”, אנשי הל”ה, 35 אנשים מדהימים מטובי בניה של המדינה שהורכבו מ-20 אנשי פלמ”ח ו-15 אנשי חי”ש, ביניהם סטודנטים מבריקים למדעים. הם נשלחו ב-15.1.48 לסייע לנצורים בגוש עציון ובדרך נטבחו כולם. מכה קשה מאוד ליישוב שבדרך (שמנה אז כ-600,000 איש ואישה).

עברנו את פרעה. מאיר אריאל ז”ל זכה להוקרה והכרה בעיקר אחרי מותו. הוא כתב והלחין את: “עברנו את פרעה – נעבור גם את זה”! ושרה שורר היקרה ז”ל אותה זכיתי להכיר לאורך 45 שנה הייתה בוודאי מסכימה עם הפזמון. עכשיו רק נותר שנשיר כולנו עם מאיר אריאל המופלא: “…ועכשיו אני תקוע בזמן החדיש, ולמען האמת אני די אדיש. המצב אומנם ביש אך איני מרגיש, אין לי לב לכל החומר שהמרקע מגיש. ושלטון העם שוב יורד אל הכביש – ואני מתבזה… אבל עברנו את פרעה, נעבור גם את זה”. https://youtu.be/nquOHxI_xCE שבוע 180 זה ח”י כפול עשר! 💪💪💪

ד”ר גיל יוסף שחר מסביר במאמר המצורף שמחקרים חדשים מראים שלויטמין D, מעבר להגברת ספיגת סידן מהמעיים, יש תפקיד קריטי וחיוני בתפקוד ובאיזון מערכת החיסון. ויטמין D הוא ויטמין שהגוף יודע לייצר בעצמו, אלא שרוב רובם של האנשים בחברה המערבית לא נחשפים מספיק לשמש. לרוב האוכלוסייה יש רמות נמוכות מאוד של ויטמין D משום שאנחנו עובדים בחללים סגורים ולכן חסר לנו ויטמין D. מתברר שאנחנו זקוקים לפי עשרה מהכמות המומלצת! קראו במאמר הבא: https://www.rambam-medicine.org.il/category/d-vitamin-effective-dosage אגב, אישית אני יודע לפי בדיקות הדם שחסר לי ויטמין D ולכן אני לוקח תוספת משמעותית. האם אתם יודעים מה המצב אצלכם? יוועצו עם הרופא/ה שלכם! מאחל לכולם בריאות וסופ”ש טוב ונעים.

החולמים אחר השמש. חשוב לציין שמעל הכל האיכות של הנוער באה לידי ביטוי בערכים שלהם! יש לנו נוער מדהים ובתקופה לא פשוטה זו, היה לי חשוב לספר לכם קמצוץ קטן שאולי יעשה לכם טוב בלב. לאחרונה יצא ביצוע נפלא וחדש של השיר: “החולמים אחר השמש” שכתב יורם טהרלב ללחן של סשה ארגוב ושלמה קרליבך. אז קבלו למען הנוער הנפלא שלנו: “בין הברושים והכרם שנית נעבור. בין הערביים שוטפות סנוניות את העמק. ערב יפה וחמים שט על גגות ותלמים, אנו כמו כל החולמים אחר השמש”.

לפני כשלוש שנים שמעתי הרצאה של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אליעזר שקדי. הוא טען שהמטרה העיקרית של הקורס היא ללמוד לתחקר! כן, ללמוד לתחקר. והתחקור מבוסס על שלושת השאלות: מה היה? למה? איך לשפר? ראיתי איך בונים ומפתחים בסגן ע. את תרבות המצויינות דרך התחקור. לא ויתרו לו על כלום עד השנייה האחרונה בקורס. זו מצויינות! בחיל האוויר מחוייבים למצויינות ולא ל”לא נעים אז נסתום את הפה שחס וחלילה הוא לא ייעלב”. יש מטרה והיא לנצח במלחמה בעזרת לוחמים ולוחמות צוות אוויר ששואפים ושואפות להשתפר ולהיות כל הזמן טובים יותר. ומה על מלחמת הקיום? מה על החינוך? על הילד השמן, בעלי העסקים? מה יהיה איתם? מי יגיד להם את האמת? כמעט שלוש פעמים בשבוע אני שואל במשובים את היהלומים שלי (החניכים שלי): האם הם מקבלים ערך? בדירוג ובכתב. אני מחפש כל הזמן איך לשפר. כשיש לך כמעט 200 בוגרים ובוגרות שהגיעו לצוות אוויר. זה מחייב!

גברים לפעמים משתעשעים במחשבות על “מתנה ליום ההולדת”. לרוב מדובר על מתנה חומרית. כשאני חושב על זה, אני מעיף מבט לשעון היד הפשוט שיש לי (ג’י שוק מסוג casio) ונזכר כמה מעט זמן התרגשתי ממנו כשהוא היה חדש. כך לגבי כל דבר חומרי. ולכן בתחילת 2020 אחרי שהרגשתי שעליתי קצת במשקל החלטתי על מתנה ליום ההולדת (25.6). זה לא שאני מכוון למשקל הגיוס שלי (82 ק”ג) אבל רציתי לתת לעצמי מתנה רצינית ליום ההולדת ולחזור למשקל שבו אני מרוצה מעצמי = 87 ק”ג. דווקא תקופת הסגר בקורונה סייעה לי ללכת על תוכנית מסודרת בעניין. אגב, אני מאוד אוהב מתוקים ולא ויתרתי עליהם. פשוט נכנסתי לאורח חיים כיפי ומדליק ומעין משחק. בלי לחץ, הכל בכיף. הקפדתי על תזונה בריאה יותר ומצומצמת יותר, על פעילות גופנית ושינה. הכל כמובן בעזרת מטרות מאתגרות וריאליות לטווח הקרוב והרחוק – יום ההולדת. מי שעוקב אחריי יודע שכבר בסוף מאי עמדתי במטרה – הורדתי כמעט 7 ק”ג ומאז אני שומר על זה. הכל בכיף.

תרגיל אש. מי שהיה חייל קרבי מכיר את תרגיל החוליה. שלושה חיילים, אחד מהם מפקד החוליה מתחילים בסריקה לפנים לחיפוש האויב ואז הם “נתקלים” באש אויב. הנוהל הוא שיורים שתי יריות לכיוון ממנו ירה האויב ואז נשכבים מאחורי מחסות להערכות להסתערות. מפקד החוליה צועק לשניים הנוספים: “נתקלנו 100 מטר לפנים בחוליית אויב. אל האויב בדילוגים”. וכך לאט לאט כל אחד מחברי החוליה מצמצם טווח עד לטווח זריקת רימון ואז המפקד אומר: “היכון לזריקת רימון. הוא זורק רימון וצועק “רימוןןןן” (סופר בלב עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, עשרים וארבע), הרימון מתפוצץ והמפקד צועק: “קדימה הסתער!” ועכשיו נשאר לדמיין מה היה קורה אם המפקד היה צועק לשני חייליו: “אל האויב תסתערו” כשהוא נשאר בטוח ומוגן מאחורי מחסה! ועוד דבר: איך למדתי את זה? לא בדיבורים אלא במעשים! תירגלתי שוב ושוב עם מפקדיי ולכן אני זוכר את זה כבר כמעט 40 שנה!

מה בדיוק למכור? יותר ממוצר אחד שיהיה גיוון ולכן הם גם עשו לימונדה. איפה? במקום מרכזי שבו יש תנועת אנשים – הגינה ליד הבית! איך לתמחר? 1 ש”ח זה מעט מדי, 5 ש”ח גבוה מדי. החלטנו על 2 ש”ח. איך להציג? צריך למשוך את הקהל- שולחן לבן חמוד וקטן, מפה לבנה, המוצרים יחד עם כוסות ו…כרזה קטנה שהדפסנו ועליה היה כתוב: “מיץ טבעי, טעים וקר ב-2 ש”ח לכל שכן יקר”. איך לשווק? הילדים ירדו וארגנו הכל ואני? קודם כל קפה שחור 😀 ואז אחרי כמה דקות ירדתי לבדוק מה קורה. בדיוק יואב עלה לדירה ואמר: “אף אחד לא קונה”. ה”אריה הבוגר” אמר לצאצאו “בוא נראה מה קורה בשטח”. ובכן, הם עמדו ליד השולחן וחיכו. ואז אמרתי להם: “תזמו! תלכו להורים לילדים קטנים ותציעו להם מיץ טבעי וקר”, וכך כל התמונה השתנתה! החלו לזרום הכנסות!

לתת. ארמסטרונג חלה בסרטן האשכים עם גרורות למוח ולריאות, ובמאמץ הרואי החלים. לאחר מכן הקים קרן אדירה שמטרתה לסייע לחולי סרטן. לא כל ספורטאי נרתם למען נתינה לקהילה. ארמסטרונג עשה את זה וכל מי שמבוגר מגיל 30 זוכר את הצמיד הצהוב שעליו היה כתוב: “Livestrong”. אז ארמסטרונג עשה דבר חמור שלא ייעשה, בגד בכל מעריציו הרבים ואיבד את כל התהילה אותה השיג. הוא לא דמות ראויה לחיקוי אבל! אבל זה לא אומר שאי אפשר גם לקחת ממנו את ההשראה ואת הדברים הטובים שעשה. וכל הטור הזה היה בכדי שאם יש לכם הורה, חבר, אנשים שהם לא כליל השלמות – זה לא אומר שאי אפשר ללמוד מהם ולקחת השראה מהדברים הטובים שעשו.