שישי לנפש #יובל עילם

היא הספורטאית היהודייה הגדולה מכולן, המתעמלת אגנס קלטי, שחגגה לאחרונה מאה שנים! אגנס, אגי בשם החיבה, זכתה בעשר מדליות אולימפיות, מתוכן חמש מזהב!!! אגי חייתה עד לפני חמש שנים בהרצליה פיתוח ליד הים. בנה רפי למד איתי בתיכון. הייתי רואה אותה קבוע מתעמלת על חוף הים, מבצעת עמידות ידיים, גלגלון, גלגולים ואני מתכוון בגיל 90+. למה אני מספר עליה? משום שאגי תמיד עם חיוך על פניה. סיפור חייה בצעירותה בהונגריה הוא סיפור מדהים של הישרדות בתקופת השואה. אביה ודודיה נספו באושוויץ והיא הצליחה לשרוד.

ליאור סיפר על המבצע הנועז “עוקץ ארסי” של סיירת מטכ”ל ב-21.05.1994. המבצע נועד לחטוף את מוסטפא דיראני שעל פי המודיעין החזיק במידע משמעותי על הנווט השבוי רון ארד. כוח גדול של הסיירת הגיע בעזרת שני מסוקי יסעור והונחת בלבנון כ-80 ק”מ מגבול ישראל; משם הם התקדמו בעזרת רכבים ואז התגנבו לתוך הבית של דיראני. ברגע הדרמטי פרצו לוחמים בודדים לחדר של דיראני ואז החל מאבק במטרה להשתלט עליו ולחטוף אותו. הוא היה יחד עם אשתו שלקחה חלק במאבק. ואז בשיא המאבק, בשיא האדרנלין, ברגע קריטי שבו אדם נאבק מול שוביו, עמנואל מורנו שם כיסוי על גופה של האישה. אחר כך בדרכם חזרה לארץ אחרי שהמשימה בוצעה ליאור מספר שהוא שאל את מורנו: “מה עשית שם?”.

לפני כשבוע קיבלתי תמונה חכמה ביותר (פרסמתי אותה גם בדף הפייסבוק שלי) שכללה שני מעגלים. המעגל הראשון כולל את הדברים שאינם בשליטתי: קורונה בעולם, מוות, צרות של אחרים, מזג האוויר, חדשות ועוד. המעגל השני כולל את הדברים שנמצאים בשליטתי: ספורט, המחשבות שלי, המשקל שלי, ילדיי, ניהול הזמן שלי, צמצום החדשות (והדאגות…), הצבת מטרות, דיבור עצמי ועוד. בקרוב עומד להתקיים יום סיירות. רגע, לא לברוח לי… לפני כשבוע שאל אותי אחד מחניכיי: “מה העצה הכי טובה שלך ליום סיירות?”. עניתי לו את המילה אולי הכי חשובה בעיניי, שתופסת גם לטור הזה ולכל הארבע שנים: “ליישם!”.

כששימשתי כמאמן כושר אי שם בעונת 1994/5 בקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, יכולתי לטעום את המתח והלחץ האדירים שקיימים בספורט ההישגי. הבעלים, האוהדים, השחקנים וצוות האימון. אף אחד לא עוצר לרגע וחושב שזה משחק כדור. מבחינת כולם זה אולי הדבר הכי חשוב בעולם! בסרט “מאניבול” מנהל קבוצת הבייסבול של אוקלנד, בילי בין (השחקן בראד פיט), החליט לפעול אחרת ולעשות ניעור בקבוצה אותה הוא מנהל. הם היו במקום האחרון ובילי החליט על שינוי דראסטי! העוזר שלו פיט אומר לו: “אל תעשה את זה!” בילי בין אומר לו: “למה, מה הבעיה?” פיט עונה לו: “איך תסביר את זה לאנשים?”. בילי בין עשה שינוי אדיר, הוא בחר שחקנים זולים שאף אחד לא היה מעוניין בהם והפיק מהם קבוצה שהגיעה להישגים מדהימים!

בכל פעם שאתם מתבכיינים על משהו מגוחך פשוט תחשבו על מישהו שבאמת יש לו בעיה. תהיו אסירי תודה על הבעיה הקטנה שלכם. אל תתעכבו עליה ואל תתנו למצב הרוח שלכם להרוס לאחרים את היום. צאו החוצה ותנשמו נשימה עמוקה. תראו כמה השמיים כחולים וכמה ירוקים העצים; זה כל כך יפהפה. תחשבו איזה מזל יש לכם שאתם יכולים לעשות בדיוק את זה – לנשום. יכול להיות שנתקעתם בפקק, או שלא ישנתם טוב בגלל שהתינוקות היפהפיים שלכם הפריעו לכם לישון, או שהספרית שלכם סיפרה את השיער שלכם קצר מדי. יכול להיות שנשברה לך הציפורן עם המניקור הטרי, שהחזה שלך קטן מדי, או שיש לך צלוליט על הטוסיק ושהבטן שלך רופסת.

לפני חמש שנים בדיוק עברתי שיעור קשה, שיעור במשמעות הדברים הקטנים של החיים ובעקבותם הבנתי שהסתכלתי על החיים בצורה לא נכונה. אושפזתי במצב מאוד לא טוב אחרי שהכליות שלי לא תיפקדו! הייתי שבועיים בבית החולים, שכללו בדיקות פולשניות ומאוד לא נעימות וניתוח אשר לימדו אותי שעם כל הכבוד לתארים והישגים כאלה ואחרים האתגר הגדול מכולם בעיניי בחיים הוא להעריך את מה שיש לנו עכשיו! לשאוף לעוד, ליותר, להשפיע, לתת זה נהדר אבל לא כשאנו מאבדים את האחיזה ביופי של הדברים המובנים מאליהם. האתגר הכי גדול הוא להבין את זה לא רק בעת חולי, מכאוב או מחסור אלא בחיים הרגילים. זה בעיניי אתגר האתגרים ולא הוצאת הספר הבא או הישג אחר.

מלחמת יום הכיפורים. בהקלטה מתארת שרה את הדרך בה בישר לה בעלה אפריים על מותו של בנם הבכור זיו. זיו נפל ב-10.10.1973 כקצין שריון, אחד מ-2656 החללים שלנו. כשצפיתי בהקלטה בה שרה מתארת את האירוע נדהמתי שוב מהגישה שלה. שרה לא התעטפה ביגון ובכאב על כאבה, וגם כשאיבדה את בעלה המשיכה לחיות. טיילה בעולם ובארץ, יצאה מדי שבוע לבית הגימלאים (בו זכיתי להרצות בפניה בהתנדבות). מדי חורף עמלה על הכנת ריבת התפוזים שלה וידעה להנות מהחיים, צחקה והייתה אישה מדהימה ומעוררת השראה, תמיד הבטתי בה בהשראה. כעת גם אתם יכולים לעשות זאת. הקלטה של חצי שעה ואני מבטיח לכם – הנאה והשראה תוך כדי שיעור היסטוריה מרתק! שרה ובני דורה לא היו זקוקים למשפטי השראה. הם היו גזע נטוע עמוק בערכיו ובאמונתו בצדקת דרכם.

בבריטניה יש מאז 2018 משרד לענייני בדידות! אמיתי לגמרי. הנושא כאוב במדינות רבות ובעידן הקורונה בפרט. כעת דמיינו שגם בישראל היו מקימים משרד דומה אך שמו היה: משרד השמחה!😃😄 יש לי כמה מועמדים לשר שיוכל להוביל את המשרד הזה: אדיר מילר, רשף לוי, ישראל קטורזה. אנשים שמביאים שמחה ומשום מה נקראים סטנדאפיסטים או בדרנים! זו טעות! הם אנשי בריאות הנפש והגוף!! אם אני ראש ממשלה אני לומד מבוטאן, לומד מפאצ’ אדמס וממנה שר/ה לענייני השמחה! החל מגני ילדים, דרך בתי ספר, צה”ל ובכל מקום הייתי שם את זה במרכז. ומה היה קורה? יותר בריאות, פחות מחלות, יותר רוגע ופחות לחץ! מה דעתכם? שלחו לעוד אנשים ואולי נצליח! בשנת 2006 הוא זכה בפרס על מפעל חיים ולכבוד האירוע חרשתי על חלק מהיצירות המופלאות שלו (למעלה מאלף שירים ועשרות ספרים) וחיברתי את הדבר הזה, בכדי שניזכר בחלק מהיצירה שלו: לכבוד זכייתו של יורם טהרלב בפרס על מפעל חיים 18.02.2006, שבעים וחמישה משיריו מוגשים באהבה: על אגדת הל”ה ועל גבעת התחמושת בדרך אל הכפר, בפרדס ליד השוקת צל ומי באר, תמיד עולה המנגינה, בארבע אחר הצהריים ובלילה של פריחות. בשביל אל הבריכות, ליד עץ האלון וגם עץ הכוכבים עם ריח תפוח ואודם שני, אנחנו ואתם, הרצל והאוהבים את האביב ואהבת ציון.

הורים פורצי גבולות! זאת השנה ה-35 שלי. מה השתנה מהשנים הראשונות ועד היום? הרבה. אחד הדברים שהשתנו הוא שבדור הקודם רוב הנוער הגיע אליי מאזור השרון והמרכז. בשנים האחרונות הכל השתנה! הורים שילדיהם חולמים להגיע רחוק החלו לאפשר! לאפשר לילדיהם להגיע ומרחוק. האמת היא שמשבוע לשבוע הם מלמדים אותי שמרחק הוא עניין יחסי. הנה כמה דוגמאות: אתמול כתב לי בחור מכרמיאל שאמר לחבר שלו שרוצה להגיע: “הדרך להרצליה היא רק זבוב קטן”. לפני כשבוע טילפנה אליי אמא מיבנה שבנה רוצה להגיע אלינו ושאלה אותי: “יש לכם קבוצה בסביבה שלנו?” עניתי לה: “כן, בהרצליה”. היא צחקה ואז אמרתי לה: “ניר שמגיע מקיבוץ כפר מנחם ליד קריית גת, עידו מאשקלון, דניאל ואריק מערד דווקא לא חושבים שהרצליה רחוקה”. מה משותף לכל אותם יהלומים שמשקיעים? אז קודם מוטיבציה גבוהה אך גם הורים שמאפשרים! הורים שמשקיעים בדרך מעוררת השראה!

החיים שלנו והטבע. ואם נרד מה”זום אאוט” של סיפור הקמת המדינה אל חיינו אנו אני רוצה להציע לכם משהו: יש לי את הזכות לחיות את חיי בעיר הנושאת את שמו של הרצל. מספר פעמים בשבוע אני לוקח את ילדיי לשמורות טבע הנמצאות חמש דקות נסיעה מהרצליה. מעבר להנאה מהטבע הירוק ומבעלי החיים אנחנו נמצאים שם לבד! איך זה שכמעט אף אחד לא מוצא זמן לנשום וליהנות מהטבע הנפלא שלנו גם באמצע השבוע? חוף הים, שמורת תל מיכל, שמורת גן לאומי אפולוניה, שמורת השרון מול שפיים (עם תצפית נפלאה לים), שמורת נחל פולג (הצמודה למכון וינגייט), הכל פורח נפלא, הילדים לומדים לזהות עקבות, להבין כיוונים, להרגיש את האדמה, להכיר בעלי חיים באמיתי ולראות את העולם ללא מסכים! הזדמנות!

מטרייה בגשם. השבוע עשיתי משהו ראשוני וחריג שעוד לא עשיתי והעלה בי חיוך. אבל קודם אספר על האימון שהיה לפני שבוע. בסיום האימון החל גשם והחניכים בדיוק עשו מתיחות בעודם בגשם (גבר אמיתי לא נבהל מקצת מים..🙂). ניגשתי אליהם והצבעתי לסככה שנמצאת קרוב לשם. הם לא הבינו ואז אמרתי להם: מי מכיר את הסיפור שלי על המטכ”ליסטים? אחד הרים יד ואז החלטתי לספר אותו שוב: לפני קרוב ל-30 שנה העברתי אימון לצוות בסיירת מטכ”ל. חילקתי אותם לשני טורים של 7-8 חיילים לפני מתקן המתח. והם החלו לבצע. אחד מתאמן והשאר עומדים בטור. לפתע החל לרדת גשם וכולם למעט אלה שהתאמנו, רצו לסככה. ברגע שהמתאמנים החלו להתעייף הבאים בטור טיפסו על המתח. הוא לא נותר בודד לשנייה! נשארתי לבד עם השניים שעבדו והשתוממתי לעצמי: קצת מים מבהילים צוות מסיירת מטכ”ל המהוללת?

אחד הדברים המדהימים אותי הוא לראות אנשי תקשורת שלא באמת מבינים בתקשורת ונותנים לדברים שהם יוצאים נגדם פרסום. איך הם לא מבינים שבמקום להתעלם מאדם שפעל בדרך לא מוסרית הם נותנים להם רוח גבית ובכך שהם מפרסמים אותם הם מפיצים אותם. אתן דוגמה דימיונית: סרטון פרסום על ידי חברת “לא שמים פס” שעשו סרטון פורנוגרפי ומבזה במטרה למכור חטיף בריאות. טבע האדם הוא לדבר על דברים כאלה אבל אם המעשה שלילי ולא מוסרי ואנו מזכירים את זה אנו נותנים לו כוח! מה קורה אם אנו מודאגים ושואלים את ילדינו אם חלילה וחס ראו את הסרטון והם לא? גירינו וסיקרנו אותם לראות!