שישי לנפש #יובל עילם

“קודם שאעניק לך החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד”, אומר הסנסאיי. “אני מוכן” משיב לו התלמיד, ומצפה לסיבוב נוסף ואחרון. “עליך לענות על השאלה המהותית: “מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?” “קץ המסע שלי” אומר התלמיד. “גמול ראוי לכל העבודה הקשה שהשקעתי.” הסנסאיי ממתין כדי לשמוע עוד. ניכר בו שאין הוא שבע רצון. לבסוף הסנסאיי אומר לתלמיד “עדיין אינך מוכן לקבל החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה.” כעבור שנה, כורע שוב התלמיד בפני הסנסאיי. “מהי המשמעות האמיתית של החגורה השחורה?” -שואל הסנסאיי. “סמל להצטיינות ולהשגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו”. אומר התלמיד. הסנסאיי אינו אומר מהומה במשך דקות ארוכות, וממתין. ניכר שאין הוא מרוצה. לבסוף הוא אומר “עדיין אינך מוכן לקבל החגורה השחורה. חזור בעוד שנה אחת.” כעבור שנה, כורע התלמיד שוב בפני הסנסאיי. ושוב שואל אותו הסנסאיי “מהי המשמעות האמיתי של החגורה השחורה”? “החגורה השחורה מייצגת את ההתחלה – תחילתו של מסע שלעולם אינו מסתיים, מסע של משמעת, עמל וחתירה אל רמה שהולכת ומשתבחת כל העת”. “כן. כעת אתה מוכן לקבל החגורה השחורה ולהתחיל בעבודתך!”

חינוך גופני. אם הבריאות שלנו היא הדבר החשוב מכל, אז בעולם אידיאלי חינוך גופני יהיה המקצוע החשוב ביותר בבית ספר! למה? פשוט מאוד! בריאות גופנית ונפשית, תפקוד המוח – הם הדברים החשובים מכל. עם כל הכבוד לכל מקצוע אחר – בריאות גופנית זה דבר ש-100 מ-100 אנשים זקוקים לו!והנה אני חוזר לסרטון המופלא של פרופסור סטיבן ג’פסון. אם רק היינו מכניסים יותר פעילות לחיינו ובעיקר מהסוג אותה מדגים ג’פסון, הכל היה נראה אחרת. ללמד ספורט לא למען תוצאה, שיא וסבל אלא למען הנאה, חיוך ואתגר קוגניטיבי.אחד הרופאים הבוגרים שלי אמר לי שאכן מה שג’פסון (כיום בן 80) מדגים, הוכח מחקרית כאחד הדברים היעילים ביותר לבריאות המוח! אצלי בבית הרהיט החשוב בסלון הוא גיגית כדורים נגישה. כל יום אני משחק ומאתגר את ילדיי בצורות שונות. למען הבריאות הגופנית, הנפשית והקוגנטיבית. ואתם? מוכנים לתפוס את הכדור? 😀צפו בסרטון הנפלא, שתפו והכי חשוב תרגלו יום יום בכיף.

בכיתה ז’ הגענו ליכולת לרוץ חמישה ק”מ. לילדים בני 12 לרוץ מרחק כזה ומחוץ לשטח בית ספר תרם רבות לביטחון העצמי! סיני הוביל אותנו בראש וכך את הכיתות האחרות בשיעורים הבאים! מופת של דוגמה אישית! לאנשי חינוך יש כוח עצום! הילדים של פעם הפכו להורים, לסבים ולסבתות. חלקם גדלו תחת האמונה שבאמת מי שלא “חרשן” ואין לו קליטה מעולה למתמטיקה, מדעים ושפות, אין לו עתיד! גם המנהלים והמורות של היום גדלו תחת דור שבאמת האמין שללא תעודת בגרות אין עתיד. דור שהאמין ש”חרישה” וציונים הם המפתח להצלחה ולביטחון כלכלי בעתיד. לו רק המנהל של יובל בנאי ורבים אחרים היו מכירים ומיישמים כמו ד”ר סיני הישראלי את מילותיה של ב. בילינגס: “ידידי, אילו היה באפשרותי לתת לך דבר אחד בלבד, הייתי נותן לך את היכולת לראות את עצמך כפי שאחרים רואים אותך. אז היית נוכח לדעת עד כמה הינך אדם מיוחד במינו”.

רוביק דנילוביץ’ הענק. בטיחות זה סיפור קשה. למה קשה? משום שאם אתה מקפיד ונזהר ולא קורה כלום, אתה יוצא חנון שלא לומר זוכה ללעג. אם מנהלי מכינת בני ציון היו מבטלים את הטיול שהפך לאסון ולא היה מגיע שיטפון יש סבירות שהיה מי שיגיד: “הנה, נכנסתם לפניקה ודבר לא קרה”. בימים האחרונים היו כמה עיתונאים שיצאו כנגד ההיסטריה של השבתת בתי הספר ומקומות העבודה וזה הזכיר לי שבשנת 2008 שלושה שבועות בלבד לאחר שרוביק דנילוביץ ראש עיריית באר שבע המדהים נכנס לתפקידו, החלה באר שבע לספוג רקטות והפצצות מעזה. רוביק, צעיר מאוד בגילו ובניסיונו קיבל החלטה שלא לקיים לימודים. רבים ובכירים יצאו כנגד הצעיר חסר הניסיון עד שלמחרת בבוקר פגעה רקטה באחת הכיתות הריקות. רוביק יצא ענק! מה ההבדל בין אבא, ראש עיר ועיתונאי במקרה של טעות? האבא יאבד את ילדיו, ראש העיר אולי את משרתו והעיתונאי? לא יקרה לו כלום! תמיד צריך לחשוב מי יאבד מה? גם אם למישהו אין משהו לאבד צריך לחשוב טוב טוב אך קל וחומר במקרה שיש לו מה לאבד!

כשהייתי ילד ועד היום נהוג לחלק לשתי קבוצות לפני משחק כדור על ידי כך שהמורה בוחר שני תלמידים בולטים והם “עושים כוחות”. אגב, בהיותי ילד אני הייתי מאלה שבוחרים. כל אחד בוחר את החזקים ואז בסוף נשארים החלשים שרואים ומרגישים איך אף אחד לא רוצה אותם! איזו תחושה קשה לילד! אגב, התהליך הזה גם אורך זמן רב ולכן גם הזמן פעילות נטו של שיעורי חינוך גופני הוא 7 דקות לבנים ו-4 דקות לבנות! כן, ממש כך על פי מחקרו הנודע של פרופסור נמט. כשאני מחלק לשתי קבוצות אני מונע את הדרך המשפילה ומקצר את הזמן המבוזבז. איך? אני אומר לכולם למצוא בן זוג. מיד כולם בזוגות ואז בתוך הזוגות מתחלקים למספר 1 ו-2 והנה יש מהר מאוד שתי קבוצות שוות ואף אחד לא נפגע. -אימון אירובי- יש מאמנים שמוציאים את הקבוצה/חיילים/חניכים שלהם לריצה ארוכה. מה שקורה הוא שהחזקים מובילים מקדימה והחלשים נמרחים ומושפלים מאחור. לא פלא שהם ישנאו לרוץ משום שהם חוו תחושת כישלון! מה אני עושה? לוקח את כולם לדיונה ואז כולם יוצאים לעשר דקות עליות. כולם עולים ויורדים ואף אחד לא יודע מי מוביל ומי לא. כל אחד ואחת מתמודדים עם עצמם ומול עצמם! התוצאה: בניית תחושת מסוגלות וביטחון עצמי. כמו שניר היקר כתב: “כמה מורכב ויפה עיצובן של דמויות”.

יום שישי שעבר, אני מגיע לחוף סידנא עלי. יוצא מהרכב, לוקח נשימה עמוקה להרגיש את האוויר הנפלא בריח סתיו. מביט על הים והנוף הנפלא ויורד לחוף לפגוש את היהלומים המקסימים. בדרך אני מתבונן בכמה תוכים מסוג דרארה וסופג את האווירה. אני מגיע לחוף, מתחיל אימון ואני שואל: “מי שם לב למשהו שהשתנה בנוף שלנו?” דממה! אני מנסה שוב וללא הועיל. אני שואל אותם: “מישהו שם לב שחבצלת החוף (פרח מקסים) כבר לא פורחת?” החבצלת מתעוררת לקראת החגים ועם החזרה לשגרה היא מתכנסת לה לשינה עמוקה עד סוף הקיץ הבא! הנוער מתבונן בי ואני אומר להם: “זו רק מטאפורה! החיים קצרים. תפעלו, תעשו ואל תחכו!” ואז אני שואל: “למי מכם יש רצון להכיר בת זוג?” רבים מרימים ידיים ואני שואל אותם: “למה אתם מחכים? קדימה לפעול!!!” כה רבים מאיתנו “ישנים” עם עיניים פקוחות, נעים בין השעון המעורר ועד לכדור השינה ומתנחמים באיזו חופשה שנתית של שבוע. למה? למה שלא ילמדו אותנו בבית הספר את “משל החבצלת”?

3000 מכשולים בתחרויות אתלטיקה ישנם שני מירוצים שהם לכאורה דומים: ריצת 3000 מטר וריצת 3000 מטר מכשולים. אנשי מקצוע יודעים לומר שמדובר בשתי ריצות שונות לחלוטין. אומנם מרכיב הסבולת לב-ריאה דומיננטי בשתי הריצות ובכל זאת קיים שוני רב. ריצת 3000 מטר זו הריצה הרגילה בה הדופק נשמר די קבוע כל הריצה עד לפיניש בסיום. 3000 מטר מכשולים לעומת זאת היא כמו תקופת החגים, רצים קצת ואז מכשול, שוב רצים והפעם מכשול מים מאתגר. ריצות כאלה “משגעות” את הגוף ששואף להומיאוסתזיס כלומר לאיזון ויציבות בחומרים הזורמים בו. יצאנו מתקופת החגים אבל החיים מזמנים לנו כל הזמן אירועים של יציאה מהשגרה והשאלה היא איך אנו מגיבים אליהם והאם אנחנו מתכוננים אליהם?

והפעם באמת ישירות לנפש, ובעיקר נפש יהודית. השבוע הוזמנתי לאירוע הענקת פרס היצירה היהודית ישראלית ליורם טהרלב. סופר, משורר, פזמונאי ועוד ועוד. אני מכיר את יורם מאז היותי ילד משום שגדלתי על רבים מאלף שיריו! כן אלף! וכבר 20 שנה מכיר אותו אישית ומקרוב וכך התוודעתי גם לאדם המדהים שמאחורי השירים. יורם מספר סיפורים בחסד ואחד מסיפוריו הוא על אדם בעיירה יהודית שבא לבית כנסת ביום שישי ולא יודע איפה לקשור את העגלה שלו. אומרים לו האנשים שאל את הרבי הוא כבר יפתור לך את הבעיה, הוא קושר כל דבר לפרשת השבוע! אני מאוד אוהב לדעת את הסיפורים מאחורי השירים אז הנה שלושה שירים של יורם ואת שלושתם גם אני קושר לתקופה הזו של השנה. 24 בינואר 1938 נולד תינוק בקיבוץ יגור שלמרגלותיו הצפוניים של “ההר הירוק תמיד” הר הכרמל. עשר שנים לפני הקמת המדינה ובעידן ללא מסכים שבו הטבע היה המסך היחיד.

יום שישי 14.10.94 שעה 20:00. אני לבדי בבית. בדיוק שש שנים לפני ניר פורז ושני חבריו גיא וניצן דפקו על הדלת ומשום שלא הייתי הם רשמו לי (בחוצפתם…) את שמם ואת הטלפון שלהם בבית על הבריסטול הזמני עליו היה כתוב: יובל עילם ומתחת – “הכל מתחיל ונגמר בחינוך” ועוד הוסיפו: “חיפשנו אותך, תתקשר”. אני זוכר את העצבים שחטפתי על שלושת הצעירים החוצפנים מרמת השרון שהרסו לי את ה”שלט”. איך ידעתי רמת השרון? הטלפונים וביניהם של ניר היה 03-5406375, זה רק רמת השרון… היססתי אם לטלפן חזרה אל החוצפנים ולבסוף סלחתי והזמנתי אותם לאימון ראשון.

טוני סיפר לנו שיום אחד המנהלת שלו מספרת לו שגנרל בעל 3 כוכבים מהמרינס מחפש אותו. טוני מכבד אותו וחוזר אליו והגנרל מבקש שטוני יגיע לבסיס שלו בעוד שלושה חודשים ולהרצות בפני קציני המרינס ובהתנדבות… טוני דוחה אותו בנימוס: “לצערי זה לא אפשרי, הלו”ז שלי סגור חמש שנים קדימה!” והגנרל עונה לו: “טוב, דווקא חשבנו לתת לך אחרי ההרצאה לנהוג בטנק המתקדם שלנו ולהטיס מסוק בלאק הוק!”… השורה התחתונה: טוני הרצה בפניהם, נהג בטנק והטיס את המסוק והמסר? הכל אפשרי! רק צריך למצוא את הדרך! את המניע שיניע כל בן אדם! אנרגיה. כשטוני עולה על הבמה הוא מתנהג כמו בהופעה! 7000 איש באולם ענק, האווירה מחשמלת! כל מה שהוא אומר ועושה מגיע מאנרגיה אדירה. וביום האחרון פתאום כל מערכת ההגברה הענקית קרסה! זה היה מדהים לראות איך הוא ממשיך עם האנרגיה כאילו דבר לא קרה! המסר שלקחתי היה שבשגרה אני יכול להיות רגוע אבל כשאני עולה לבמה, כשאני מול אנשים אני נכנס ל”מצב הופעה” ושום דבר לא יעצור אותי.

שאלתי אותו מה הולך להיות בכל שלב והוא ידע כמובן וענה. שאלתי אותו אם הוא חושש מכל שלב והוא ענה: “לא”. מצויין אמרתי, אתה יודע מה מחכה לך, התכוננת אליו ואתה מסודר. השראה מהבוגרים. “תגיד” אמרתי לו, “אתה זוכר שסיפרתי לך על הקצין הבכיר הבוגר שלנו?” “בטח” הוא ענה. ובכן, כשהוא היה בנעליים שלך ובגילך לפני כמעט 30 שנה, שאלתי אותו בוידיאו לפני היום סיירות שלו: “כמה אתה לחוץ בין 1-10?” הוא ענה: “11”. יאיר צחק ואמר: “גם אני”. מצויין עניתי, זה אומר שיש לך סיכוי להיות קצין בכיר מאוד בצבא! הוא צחק. הכרה עצמית. תגיד, שאלתי את יאיר: “באימונים הספציפיים איפה היית מדורג?” “בין הטובים” הוא ענה. “זאת אומרת שאתה אריה נכון?” “נכון” הוא ענה. “אני לא שומע” אמרתי לו. “אני אריה” הוא ענה. ואני: “לא שמעתי” והוא אני אריה. עכשיו תדמיינו שתי דקות בהן אני מחייב אותו לומר ולצעוק בקול: אני אריה. ואז הוספתי לו: “אני אריה ואני הולך לטרוף את כולם”. שוב שתי דקות שהוא אומר בקול. ואז אמרתי לו: “אתה מרגיש את זה”? הוא אמר “בטח”. אז קדימה, לך לטרוף את כולם!

לישון נפלא ביום הבחירות בבחירות הקודמות לפני מספר חודשים הייתי במתח. לקראת פרסום המדגמים המתח גבר ואחר כך עקבתי בדאגה ומתח אחר תוצאות האמת. ביום שאחרי הייתי זומבי מרוב עייפות. לפי המורה ההודי, האם בליל הבחירות יכולתי לעשות משהו? שום דבר! אז למה לדאוג? הלך לי כל הלילה! הפעם הזו הכל היה אחרת! מה קרה? יישמתי את מה שאני מלמד על דאגות בסדנה שלי (כנראה משום שתרגלתי, למדתי והפנמתי!) החלטתי שהלילה הזה יהיה רגוע ושקט! מה עשיתי? בשעה 20:30 כיביתי את הנייד, החלטתי לצפות בסרט טוב בנטפליקס (בלי מבזקים), סגרתי את החלונות בכדי שלא יגיעו קולות מהשכנים! לקראת חצות הלכתי לישון רגוע. קמתי בבוקר ורק בשעה 07:00 החלטתי שהגיעה השעה לשמוע מה היה. קל לומר, מאתגר ליישם! אני תרגלתי וחיי השתנו!