שישי לנפש

לפני כחודש הוקמה בבניין הנהדר בו אני מתגורר גינה ירוקה עם צמחי תבלין. לאחר כמה שבועות התקבלה הנחיה להפסיק לקטוף בכדי שהגינה תתאושש. אני כבר קיבלתי את הטעם הנהדר וכמו שאני מחנך את היהלומים לפרואקטיביות כך קיבלתי החלטה: “אני אעשה גינה במרפסת הקטנה שלי”. נרתמתי למלאה וכעת יש לי גינה קטנה ומקסימה עם לימונית, לואיזה, נענע, בזילקום ושלל פרחים מקסים. הגינה הזו הפכה להיות מקור לאור ושמחה. אגב, יש לזה תמיכה מחקרית! עיסוק באדמה עושה טוב לגוף ולנפש.

אבא לדוגמה. את הסיפור הבא חייב לקרוא כל מי שעוסק בחינוך, כל הורה, ובעצם, כל אחד. צבי ברק הוא אבא של ליאור. השבוע קיבלתי את הקישור לכתבה בכאן 11 מתוך “המטבחון”. ליאור, היה ילד בכיתה א’ עם הפרעות קשב וריכוז, והמורה שלו כבר ויתרה עליו אבל אביו לא ויתר. צפו בכתבה הזו, היא נפלאה וחובה לכל הורה, מפקד ומנהל. יש ילדים שלא ויתרו עליהם, האמינו בהם והם הצליחו! בכתבה הם מראים את התעודה של ליאור מרופדת בציונים נמוכים מאוד – שליליים חוץ ממקצוע אחד: תיאטרון. ואז הכתב שואל שואל את צבי: “מה אתה אומר לו?”, האבא הנפלא אומר: “קודם כל זה עושה נחת שבתיאטרון אתה טוב”.

איך קיבלתי עור ברווז לפני שבוע קיבלתי את הסיפור הזה. קיבלתי אישור לפרסם אותו. הוא ארוך (וזה אחרי שקיצרתי…) אבל מומלץ לקרוא. מומלץ מאוד. ערב טוב יובל. לפני שנה וקצת שלחתי לך הודעה לגבי אם אני אוכל לבוא להתאמן אצלך בגלל שהייתי אמור להתגייס לחוות השומר עקב עבר מורכב. סיפרתי לך שאני שואף להיות לוחם ואז הסיכויים שלי היו אפסיים מפני שבכלל לא רצו לגייס אותי לצה”ל. בגיל 16 וחצי קיבלתי פטור ונלחמתי עד גיל 18 כדי לבטל אותו ועשיתי המון בשביל זה כמו לעזוב חברים שגדלתי איתם להתחיל להשלים לימודים שהפסקתי בגיל 13 ותוך שנתיים לצאת עם בגרות להתחיל לעבוד ולהיות אחראי על כמה מחלקות בסופר בגיל צעיר כדי לממן את עצמי כמעט בהכל, להוציא רישיון וכו’. כשמפקדת הבקו”ם הסכימה לבסוף להיפגש איתי הבאתי לה המלצות מכל מיני מקומות אבל היא אמרה שזה לא מספיק והשאירה אותי עם פטור.

יהודה יצחק הישראלי. הוא נכדו של המורה המיתולוגי שלי וחברי ד”ר סיני הישראלי. במבצע/מלחמת “צוק איתן”, לחם יהודה בסיירת רימון שהייתה חלק מחטיבת גבעתי. יהודה יצחק נפצע אנוש בראשו. מספר ימים לאחר הפציעה נולד בנו ארז. הברית המרגשת נערכה סמוך למיטה בה אושפז האב במצב אנוש. אני עוקב אחרי הסיפור, שמלמד על עוצמה אנושית אדירה, אמונה ומשפחה שעושה הכל, אבל הכל למען הבן. לפני כשבוע הוא נטל חלק באירועי מרתון ירושלים.

לדברי החוקר וייסמן, 90% מהדברים שמתרחשים בחיים אינם עניין של מזל, אז זה מה שקרה: הגעתי לחוף בשעה 06:20 בכדי לבדוק את השטח ולהתכונן. הבטתי וקלטתי מרחוק ובזווית העין שני הלכים ומסביבם פמליה. הבטתי שוב היטב והבחנתי שמדובר בנשיא המדינה, יצחק הרצוג, שהיה יחד עם אשתו מיכל. היינו בתדרוך לאימון ואז הפמליה חזרה. עצרתי והגבתי מייד, אמרתי לחניכים הרבים: “אתם מזהים מישהו מוכר?”. אז הם הבחינו במרחק 100 מטר בפמליה ונופפו להם לשלום בהתרגשות. הזוג הנשיאותי נופף חזרה.

תמונה אחת ששווה דרמה! את הדברים הבאים אני מביא מפיו של הראל עצמו בפוסט שכתב השבוע: “ביום שישי יובל עילם, חברי היקר, שלח לי תמונה. בתמונה חניך שלו, טומר בן צבי, בריצת ספרינט בחוף הים בהרצליה כשהוא לובש את החולצה עליה כתוב “כולנו צועדים עם בארי”, אותה יובל הוציא לכל חניכי מחזור 33 (לפני 3 שנים) באירוע “מירוץ אתגר בטבע” שהוקדש לבארי, רגע לפני שטסנו לארה”ב. כל פעם הוא שולח משהו. פה תמונה, שם סרטון, משאיר הודעה, מרגש, מראיין אותנו לפודקאסט, מציע רעיונות ושומר על הלהבה ועל המוטיבציה. היינו בדיוק בקומה של המחלקה הנוירוכירורגית, בדרך לפיזיותרפיה שם. שאלתי את בארי, שנייה לפני שנכנסנו: “נו… אתה רץ? נצלם סרטון תודה ליובל, תרוץ כמו שהחניך עם החולצה רץ.” בארי מייד ענה שכן.

השראה מטרומפלדור ועד ניר פורז. פרופסור מיקי בר זהר כתב את ספר המופת, ובו ביקש מדמויות בולטות במדינה לספר על דמויות מופת בהיסטוריה של המדינה. בין הדמויות: טרומפלדור, חנה סנש, אלכסנדר זייד והאחרון שבהם – ניר פורז. למה זה חשוב? למה אני שואל את היהלומים שלי במהלך האימונים שאלות טריוויה על דמויות כאלה ואחרות? לא רק משום שאני חובב היסטוריה ומאמין באמרתו של יגאל אלון: “עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.”.

“פרי הפתל”, מתוך סיפורי זן, הוצאת מודן, מאת יעקב רז: “איש ברח מדוב טורף, הגיע אל שפת צוק והחל לרדת בו. הביט למטה, וראה נמר רעב. הוא נאחז בגפן שצמחה מתוך הסלע. למעלה דוב, למטה נמר, והוא תלוי באמצע. שני עכברים לבנים החלו מכרסמים את הגפן. הוא ראה לצידו שיח פתל, שלח יד, והחל לאכול מפרי הפתל. כמה טעים היה הפרי!”. החיים קצרים (את זה מבינים בעיקר כשמתבגרים), הזמן היחיד שבו אנו נמצאים הוא זמן הווה (באנגלית – מתנה :)) ולכן עלינו להיות בו!

שייטת 13 וסיירת מטכ”ל. בכנס אירחתי בוגרים מדהימים שלי משייטת 13, מהימ”מ, משלדג ומסיירת מטכ”ל. אלפי בוגרים שלי שירתו ומשרתים ביחידות האלה. מה המשותף ביניהם? בין היתר השירות הצבאי הקשוח, שכרוך בהרבה סבל. אבל מה הייתה המוטיבציה שלהם? וואו! זו שאלה מרתקת עם תשובה שהיא לא חד-משמעית. עומרי מהשייטת סיפר על הקשיים שלו, על הכישלונות האינסופיים ועל הרצון שלו ללכת לשייטת משום שזה הדבר הכי קשה שיש עבורו. דרור הגיע לימ”מ מסיבות אחרות, אמיר הלך לשלדג משום שרצה להמשיך את דרכו של אביו, וירון וליאור הגיעו לסיירת מטכ”ל מסיבות אחרות.

מארק נובל כמשל. במשחק האחרון בליגה האנגלית של רונאלדו ושל מנצ’סטר יונייטד, הם שיחקו מול קבוצת ווסטהאם הלונדונית. רונאלדו שוב הבקיע אבל הסיפור על הסתגלות נוגע דווקא לשחקן ווסטהאם, מארק נובל. מנצ’סטר הובילה 2-1 ואז בדקה ה-90 נפסק פנדל לזכות ווסטהאם. מארק נובל בועט פנדלים מעולה, הבקיע 34 מתוך 38 פנדלים שבעט בליגה האנגלית, מקום רביעי בהיסטוריה של הליגה. הוא הלך לבעוט והחטיא. מנצ’סטר יוניטד ניצחה, אבל למה נובל החטיא? הוא נכנס למשחק שתי דקות קודם והיה קר פיזית ומנטלית.

דרור לדעת לקום אחרי הנפילה דרור היה אצלי במחזור ה-7. שנת 1993. עבר יום סיירות והתקבל לגיבוש של סיירת של מטכ”ל. חלק מהאימונים התקיימו בשטח הגיבוש: החולות והדיונות של וינגייט. אימונים קשים מאוד שבהם בין השאר הם התחלקו לזוגות שסחבו אחד את השני “שק קמח” בעליה המפרכת של “אסון הטבע”. דרור היה יחד עם אודי. שני אנשים גדולים וחזקים. הגיבוש המפרך הסתיים ביום חמישי.

הפסנתר מודל 2021. איך יוצאים מ”הכלא” הפנימי שלנו? התשובה: לנסות לחשוב ולפעול אחרת. המשל הוא סיפור הפסנתר, אך הנמשל הוא לכל אחד מאיתנו ובכל תחום בחיים! לפני שבוע סיפרתי על הפסנתר שחוזר לביתי לאחר 30 שנות שקט. כאמור, בעבר ניסיתי ללמוד נגינת פסנתר עם מורה נהדרת ולא התמדתי. בפעם הקודמת שניסיתי ללמוד בשנת 1990, הייתי רווק, לא היה אינטרנט ולא היה בכלל טלפון נייד, שלא לדבר על סמרטפון. אז השבוע ביום ראשון הגיע הפסנתר לדירה. ביום שני שאלתי את עצמי: “מה אני עושה הפעם אחרת?”. בהשראת אלברט איינשטיין וההגדרה שלו לאי שפיות: “חזרה על אותה פעולה שוב ושוב במטרה להגיע לתוצאה אחרת”.