שישי לנפש

מטרה 1️⃣: לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו. התשובות: 21% במידה רבה עד רבה מאוד. 28% במידה בינונית. 51% במידה מעטה עד מעטה מאוד. מטרה 2️⃣: להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס למדינה. התשובות: 32% במידה רבה עד רבה מאוד. 31% במידה בינונית. 37% במידה מעטה עד מעטה מאוד.

מילים משנות מציאות. לאורך שנים הייתי קורא לחניכים שלי – הילדים שלי. פותח משפט: “יש לי ילד שיש לו דילמה”. בדייטים האינסופיים שהיו לי סיפרתי בגאווה על “הילד ההוא” ו”הילד הזה”, עד שיום אחד פגשתי מישהי ששאלה: “איך זה שאתה רווק? אתה כל הזמן מספר על הילדים שלך!”. האסימון נפל. תפסתי את עצמי וחשבתי: “מה קורה כאן?”. עבדתי על עצמי כל הזמן! כמו מישהו שיש לו כרס וכל פעם הוא מכניס את הבטן בשביל תמונה, ואחר כך הוא גם מאמין לתמונה הזאת ומתעלם מהמציאות. כשאתה עוסק בחינוך מכל הלב, קל מאוד לרמות את עצמך. אתה זוכה להערכה שלוש פעמים בשבוע, עוסק בחינוך, לכאורה יש לך ילדים…

חשבתי מה אפשר לעשות עם טרגדיה כזו, ואמרתי לעצמי: “תשנן שוב ושוב: שום דבר לא מובן מאליו. אם חס וחלילה יקרה לי משהו על מה אצטער בעיקר? לא על הרצאה, סדנה או קורס שלא העברתי. לא על עבודה או משרה מכובדת שדחיתי. על דבר אחד מרכזי – זמן עם הילדים הקטנים שלי”. לכן החלטתי עם עצמי שאני אכניס עוד זמן לילדיי על חשבון זמן עבודה. בממוצע יש לי בשבוע 30 שעות זמן איכות איתם, אני רוצה עוד. עוד חויות, עוד הזדמנויות להקשיב, לתת ולחבק. זאת זכות שאיננה מובנת מאליה.

מבצע שומר החומות ומבחן הבגרות. בשבועיים האחרונים אני משוחח עם בוגרים רבים שלי שכרגע משרתים כלוחמים וכמפקדים ביחידות קרביות ומובחרות. מדהים לדעת שביטחון המדינה מופקד בידיהם הצעירות. האם אין זה מבחן הבגרות האמיתי? הרמטכ”ל כוכבי והמפקדים הבכירים סומכים עליהם במשימות המאתגרות והמורכבות וברגעי המבחן. הם אחראים על ההתראה, על מערכות בשווי עשרות מליוני דולרים ומעל הכל הם אחראים על חיי אדם! חיי החיילים שלהם וחיי האזרחים במדינה. בזמן מבחן מי שיוביל את החיילים המרשימים הללו יהיו המפקדים שחינכו, עיצבו והכשירו אותם למבחן. כך זה מתקיים מאז קום המדינה.

ארז מלצר, היה לוחם בסיירת מטכ”ל, חבר לצוות של ניר. “פגשתי את ניר לראשונה ביום הסיירות (אז עוד קראו לזה גיבושון). היינו באותה קבוצה, שנינו עם מוטיבציה בשמיים ונכונות לעשות הכל על מנת להתקבל ליחידה. ניר היה נהדר והגדיר את הסטנדרטים שבהם צריך לעבוד בשביל להתקבל. נפגשנו שוב בגיבוש. לא היינו באותה קבוצה, אבל נפגשנו מפעם לפעם בהפסקות. ניר הביא לגיבוש שקית ענקית עם סוכריות טופי, וחילק לכל מי שרצה. הייתי בא “לתדלק” אצלו.

לו היה מגיע אלינו חייזר ונשאל על בטיחות ומניעה, מה הוא היה אומר ועושה? מה הייתם אומרים אם היה אסון שגורר מוות יותר מכפול מזה של ה-9/11 – אסון התאומים בארה”ב? אצלנו יש כמה כאלה אבל הם לא מצטלמים יפה בעיתון, כאלה שלא בבום אחד אלא מתמשכים. לדוגמא קבלו את “אסון הסיגריות”, 8,000 אנשים מתים בישראל מדי שנה מנזקי העישון! לתקשורת אין סבלנות, היא רוצה משהו אקטואלי, רצוי סנסציוני, דרמטי ושל יהודים! מישהו יודע שלפני חודש נהרגו שלושה ערבים בטיול גיבוש של העבודה שלהם? אני מניח שאם הם היו יהודים בטח היו קוראים לו אסון הגיבוש. כל האסונות ניתנים למניעה אבל איך יימנעו אם אנחנו לא מלמדים ולא מחנכים לבטיחות?!

מי שהכיר את האבטחה העלובה שהייתה סביב ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל, תהה איך זה שהשמירה עליו כה עלובה? היו נהלים (מטומטמים) והיו גם כאלה שהתריעו אבל לא הופעל שכל ישר. דמיינו תמונה של רבין ומאבטחיו אז ושל ביבי היום. התמונה השתנתה מקצה אל קצה. מתי הבינו בשב”כ שצריך לשנות את הנהלים? נכון, רק אחרי שרבין נרצח.

דמיינו שיעור ספרות שבו כולם לומדים בחברותא, מקשיבים, מביעים רגשות, יש בו רעש לימודי נהדר ולא דממת חדר ניתוח ספרותי. במצב כזה תארו לכם איך היה נשמע אותו יהלום שלי אחרי השיעור? אולי כמו אחרי הופעה של שלמה ארצי או של קטורזה. אגב, בישיבות בבני ברק ובמקומות אחרים כך לומדים החרדים, בחברותא. תראו את הסינים, לפעמים לא צריך להמציא כלום, רק לחקות. אפשר לעשות הכל אחרת! ניסיתי את זה! מדי פעם אני עושה את זה. אני לוקח חניכים חזקים בפיזיקה ובמתמטיקה ועושה להם שיעור אחר לגמרי על ביאליק. לא רק שהם מקשיבים ומביעים דיעות, אלא גם מקשיבים לשירים שלו עם חידון מדליק תוך כדי. שלוש שעות ללא הפסקה!

הכנה נפשית! כשהשתחררתי מהצבא והחלטתי לפתוח את המסגרת הראשונה בארץ להכנה לקראת הגיוס, הדגשתי שהמטרה היא להכין נפשית וגופנית לקראת הגיוס. ההתמודדות הקשה והמאתגרת ביותר אינה ריצת 2,000 מטר או מסע ארוך ככל שיהיה. כשהוזנקתי למסוק כלוחם ב-669 לטובת אוטובוס שנפגע מרכבת (אסון חוף הבונים) אף אחד לא הכין אותי למראות הנוראים. כך גם לטובת נפגעי אסון ראס בורקה בסיני וכך לגבי זוג טייסי פאנטום שהתרסק. כילד בגן ובבתי הספר לימדו אותי לשנן חומר לימודי משעמם ולא לימדו אותנו להביע רגשות, לפתוח את סגור ליבנו משום שזה לא גברי, לא ראוי ואפילו בושה! חס וחלילה לדבר על קשיים. תיראה ותתנהג כמו רמבו למעט הקטע האחרון שבו הוא בוכה ומדבר.

מאז היותי ילד התעניינתי בהיסטוריה, בכיתה ח’ עשיתי עבודות על פריצת כלא עכו על ידי האצ”ל ב-4.5.1947 במטרה לשחרר את העצורים ועל “ליל הגשרים” ב-16.6.1946. בכלא עכו המנדטורי פעל חדר גרדום ובו ניתלו לאורך שנות המנדט הבריטי 77 אסירים, יהודים וערבים. בין אסירים אלו היו תשעה לוחמי המחתרות שכונו “עולי הגרדום” ו”הרוגי מלכות”: שלמה בן-יוסף, מרדכי שוורץ, דב גרונר, יחיאל דב דרזנר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס. פיצוץ הגשרים ב”ליל הגשרים” בוצע על ידי הפלמ”ח. המטרה הייתה לפגוע בנתיבי האספקה של הבריטים. במהלכה הותקפו בו בזמן 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל.

“כשאני מתקשר לאבא שלי ומספר לו על זה, אני אומר לו שהנשיא פרס הזמין אותו לארוחה, ואם הוא יבוא אני אגיע איתו. הוא לא עונה לי כמה שניות, ואז אומר שיבוא והודה. באותו יום אנחנו נוסעים מכפר סבא לירושלים. בכניסה לעיר הוא שואל אותי “אתה מבין מה קורה פה?”. אני עונה לו שכן, אבל הוא אומר “אתה לא מבין שום דבר. אני נוסע עם הבן שלי לירושלים בירת ישראל והעם היהודי, לפגוש את נשיא מדינת ישראל. ואני נוסע לפגוש את נשיא הונגריה, המקום שבו לפני 65 שנה (תקופת מלחמת העולם השנייה) החיים שלנו היו שווים פחות מחיים של כלב מת””. “אבי המשיך ואמר: “אם היו אומרים לי לפני 65 שנה לחלום את החלום הכי מטורף שהייתי מעלה על הדעת – אין סיכוי בעולם שהייתי אומר משהו קטן מהמציאות שתיארתי לך. זה לא קרה באלף שנה, זה קרה בחייו של אדם אחד. מגיל 18 עד גיל 83″”.

שעת צהריים, אני אוסף את הילדים מהגן ומבית הספר, חוזרים הביתה, אוכלים ואני עייף ומחליט ללכת לשנת צהרים קלה. אני נרדם, קצת קולות של הילדים ונרדם שוב ואז דפיקה על הדלת. כנראה שהילדים רבו על משהו… הדלת נפתחת, אני מצפה לראות יצורים קטנים ואז כשאני חצי רדום אני מבחין במשהו אחר: שני שוטרים גבוהים וחמושים בכניסה לחדר! בכיתה א’ אני זוכר שסיפרתי בכיתה על החוויות ממלחמת ששת הימים. לא, לא בתור לוחם (בכל זאת הייתי רק בן שלוש), אלא על המציאות שחיילים נכנסו אלינו למקלט ברחוב הנדיב 21 בהרצליה ועוד כל מיני דברים.