שישי לנפש #יובל עילם

טייס יסעור ששוחחתי איתו ואמר לי שמפקד הטייסת שלו מכריח אותם ללכת הביתה בסיום יום העבודה (17:00). למה? כי הוא רוצה שלטייסים יהיו חיים מעבר לטייסת וכך הם גם ישקלו בחיוב להמשיך בקבע!מדי שבוע מתקשרים אליי אנשים שונים שרוצים להיפגש. כך נראית בדרך כלל פגישה: תיאום מקום, הגעה למקום, חיפוש חניה, סמס על עיכוב בשל פקק/תאונה/הילד חולה/סתם איחור ואז לחיצת יד, הזמנת שתיה, סמול טוק (אתה מכיר את ההוא וההיא? יש לך ד”ש מההוא או ההיא), רקע כללי, הטלפון מצלצל ואח”כ עוד פעם… ואז סוף סוף התמקדות בנושא הפגישה, דיון, סיכום וסיום. כל העניין אורך (כולל הגעה וחניה) בין 2-3 שעות. פגישות הן דבר נפלא עם אנשים שאתה אוהב אבל כשזה נוגע לעבודה גיליתי שב-99% מהמקרים כשאני שואל בטלפון על מה ולמה הפגישה? מתברר שתשובה קצרה בטלפון חוסכת את הפגישה. כך מתייעלים ודואגים לחיות להנות יותר מ”שיח הפתל” בהווה!!!מדי שבוע אני מוזמן להרצאות ולאירועים שונים בכל הארץ. בראש סדר העדיפויות שלי נמצאים ילדיי הקטנים והמקסימים, ה”יהלומים” שאני מלטש (בני הנוער שנמצאים אצלי) וזמן לעצמי להתאושש ולנשום. הזמן והאנרגיות מוגבלים ולכן אני אומר לא על בסיס קבוע.הזמן חשוב לך? הקדישו אותו בעיקר למה שבאמת חשוב לך!

לפני 20 שנה הוצע לי על ידי יעל גרמן, ראשת העיר הרצליה להיות מנהל מחלקת חינוך בעיריית הרצליה. תפקיד מכובד מאוד. תפקיד מכובד עם שכר יפה. יישום נהדר לתואר השני שלי במנהל חינוך אבל… אבל הבטתי במראה ושאלתי את עצמי: “האם אתה יכול לשבת בישיבות ארוכות מבוקר עד ערב?” מבחינתי חינוך זה להסתכל לילד בעיניים ולגרום לו או לה להאמין בעצמם! להיות בשטח! לא בחדרי ישיבות. אגב, לפני כשבוע אבי הסב את תשומת ליבי למודעה שמחפשת מועמד/ת לניהול עמותה גדולה ויוקרתית בהרצליה. הבטתי בו במבט שהבהיר: “זה לא בשבילי”.

אתמול שאלתי שתי בחורות משכילות: מתי הייתה “מסיבת התה בבוסטון”? הן הביטו אחת בשניה – “מה הוא רוצה מאיתנו”? עניתי: “1773” והוספתי שמאז הבגרות ב-1982 אני מחפש הזדמנות לדבר על החומר שלמדתי לבגרות ועוד לא מצאתי…תלמידי התיכון עסוקים בימים אלה בבחינות הבגרות. לפני 21 שנים – ב-1998 כללה בחינת הבגרות בלשון והבעה מאמר שלי שעסק בבטיחות ובאסון המכביה. אם כולנו מבינים שנושא הבטיחות חשוב ביותר אני שואל: א. למה לא מלמדים בבתי ספר בטיחות?! ב. למה אין שר לנושא בטיחות? לפחות שיהיה חלק חשוב בתפקידו של השר לבטחון פנים! ג. למה שנושא הבטיחות לא יוגדר כלימודי ליבה?

היא הפילה אותו והפסל התרסק ונותץ. התעצבנתי, כעסתי וזרקתי את החלקים לפח. יואב ראה שאני עצוב, עודד אותי ולמחרת בבוקר עשיתי לו יום לימודים של החיים עם אבא במקום בית ספר (מומלץ בחום) ואז הוא קרא לי. ראיתי שהוא אסף מהפח את כל חלקי הפסל השבור ואז הוא אמר לי: “אבא, אני מהנדס צעיר (כך אני קורא לו) ואני ארכיב את הפסל חזרה”. נדהמתי אבל זרמתי איתו. הלכנו לקנות דבק מיוחד. הוא לקח הכל והחל להתמודד. ניסה ולא הצליח, המשיך שוב ושוב עד שחיבר הכל יחד!!! מדהים! עוד הוא הוסיף ואמר לי: “אבא אתה תמיד אומר לנו בכי או פתרון” ובנוסף תיחקר את האירוע והמליץ שלהבא לא אשחק עם החתולה בחדר עבודה!

לפני כשבוע העברתי הרצאה בכיתת נחשון ברעננה. הדגשתי לנוער הנפלא שאם ברצונם להצליח עליהם לנהל יומן עם סדרי עדיפויות! שלשום נפגשתי עם דורון, חברי ל-669 שמשמש כפסיכולוג קליני וכיועץ למנהלים בכירים. דורון סיפר לי על משמעות ניהול הזמן. למה אני מספר על שני האירועים האלה? משום שהזמן הוא המשאב היקר ביותר שלא ניתן להשיג בכסף, לכן עלינו לנהלו בחוכמה ולהקדיש ממנו לפי מה שחשוב לנו, לפי מה שאכפת לנו! הפעולות שלנו – הזמן שלנו משקף את העדיפויות שלנו! בשיעורי אזרחות בתיכון לא הברקתי אבל במבחנים המשמעותיים של החיים אני שם! אכפת לי מהמדינה שלנו ומהדמוקרטיה שלנו! מחר, מוצאי שבת ב-20:30 תתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב הפגנה בעד הדמוקרטיה והעיקרון הסופר חשוב של הפרדת הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת. אני אהיה בהפגנה! בעיניי זו מעין בחינת בגרות! ואתם?

הנשיא ריבלין לא הגיע מהפוליטיקה! הוא הגיע מהכדורגל ולא סתם מהכדורגל כי אם מהקבוצה הכי עממית – בית”ר ירושלים. הבסיס הזה כנראה תרם להיותו איש של אנשים. כתבה מיקרית של מוטי קירשנבאום ז”ל בבחירות הפנימיות של הליכוד ב-1984 הזניקה אותו קדימה. קירשנבאום בחושיו הנדירים וחיפושיו אחר סיפורים מעניינים לטלביזיה, קלט שרובי הוא סיפור מיוחד על אדם מיוחד ונתן לו את הבמה והדחיפה שעזרה לו. סיפור איך נכנסים ל”נעלים הגדולות” של פרס? הנשיא לשעבר שמעון פרס ז”ל נבחר לנשיאות בשנת 2007 כשהיה בן 84 כשניצח את רובי ריבלין… פרס הצליח לסיים תקופה מדהימה של 70 שנה בשירות המדינה בתקופת נשיאות מאוד מכובדת.איך נכנסים לנעלים כאלה? רובי החליט שהוא מביא נעלים משלו! פרס היה נשיא רב תחומי עם דגש על מעורבות רבה בקשרי חוץ עם מנהיגים מכל העולם ואילו ריבלין החליט ללכת על החוזקה שלו – הלב והחיבור אל העם.

איך מגיעים לתוצאות בעזרת שינוי גישה? תקף לכל תחום בחיים! המקרה דרכו אדגים יהיה עולם הספר.סיפור בעידן הסמרטפונים יש משמעות גדולה מאוד לתקשורת אישית ובין אישית. היכולת להביט בעיניים, להקשיב ולהתעניין עולה, והיכולת להביע את עצמך ולהחשף שלא דרך תמונות מגניבות ברשתות אלא גם ברגעי הכאב, הולכת לאיבוד במציאות שבה רבים מאיתנו הפכו לכוכבי רשת. סיפור העם היהודי – עם הספר והתקצירים. ספרים זו דרך נהדרת להתפתח, להתקדם, להרחיב דעת, ללמוד מאלה שכבר הצליחו ויש עוד שלל נימוקים להצדיק קריאת ספרים.אז איך גור

ב-1920 כתב ברל כצנלסון את הטקסט “יזכור” לכבוד שמונת חללי תל-חי. הטקסט הותאם והפך לייצג את כל הנופלים. כל מי שמכיר את הצבא יודע שהסיפור אחר ורבים נפלו בתאונות ובאסונות מיותרים ולכן החלטתי לפני שנים לכתוב טקסט ערכי שילווה את ה”יזכור” ויתן מענה רחב ומקיף לרוב הנופלים ולמשפחות השכולות. ה”נזכור” זכה לחיבוק חם ממשפחות שכולות רבות. הוא מוקרא במוסדות חינוך רבים, מועצות מקומיות ויחידות בצבא ואני מזמין אותך להפיץ אותו.

לפני כשבוע נבחר יהודה פוליקר לאחד ממדליקי המשואות בהר הרצל. סיפורו האישי נוגע ללב. הוא עצמו דור שני לשואה. האחיין שלו (בן אחיו) קובי פוליקר ז”ל, נהרג ב-1991 בעת שירותו הצבאי, כאשר חייל מהיחידה שלו היכה אותו בראשו עם קסדה והביא למותו. היצירה של יהודה פוליקר נוגעת עמוק בעצב הן של השואה “אפר ואבק” והן בשכול הנוגע לשירות הצבאי. יהודה פוליקר, הקדיש לזכרו של קובי את האלבום “לעיניך הכחולות” והפך את סיפורו של קובי לסיפור מוכר שרבים יכלו להזדהות עמו.

הייתי לאורך חיי בעשרות לוויות, באף אחת מהן לא דיברו על כספו של הנפטר אלא על אופיו! לא על מה שקיבל אלא על מה שנתן ועשה! על החותם שהטביע. סיפור שנת 1992 הראל אברוצקי, אחד החניכים המקסימים שלי. הראל שירת ביחידה המובחרת מגלן. אדם מדהים שכולו נתינה ועשייה למען הזולת. בשנת 2014 נולד בנו הבכור בארי עם שיתוק מוחין המונע ממנו ללכת. בשנה האחרונה התברר שיש אפשרות לעזור לבארי בניתוח מורכב בארה”ב. קבוצה של חברים התגייסה לתרום ולהתרים בכדי לאפשר לבארי המתוק להגשים את חלומו – לצעוד! ביום שישי 5.4.19 הראל הגיע לדיונה שלנו בסידנא עלי עם עוד שלושה.

לאורך שנים הרגשתי אחרי הטקסים מעין ואקום רגשי. שמתי לב שרבים מרגישים כך. לפני שלוש שנים החלטתי לעשות משהו והקמתי את המיזם “הקשבה לתקומה”. הרעיון: חיבור ערכי ביום הזיכרון, הוקרת הלוחמים וכל מי שלקח חלק בתקומת המדינה בסלון בית. מה שצריך זה שלושה דברים: סלון, אורחים ודובר/ת.איך זה עובד? אחרי הטקסים מתקיים האירוע: הקשבה לתקומה! במסגרתו נפגשים בסלונים ברחבי הארץ עם לוחמים מדור תש”ח ועד היום בכדי להקשיב לסיפורים האישיים ולהתחבר ליום הזיכרון. הפרויקט יוצר משמעות נוספת ליום הקדוש הזה, זכה וזוכה להצלחה רבה ומרגשת.זו השנה הרביעית של הפרויקט המרגש והוא מוקדש לזכרו של האלוף דורון רובין ז”ל שנטל בו חלק.

מעבר לביקורים הרבים התכתבנו כל הזמן. ב-16.5.2017 עונה לי ליאור: “בוקר טוב אחי🌹❤ אני בסדר, חלש, תשוש אבל בסדר🌺 שומר על המורל, נח הרבה, נותן לגוף להתאושש, מפרגן לגוף מנוחה, כמה שצריך וכמה שיותר….🌸 הטיפולים החדשים עוברים בסדר, אני מניח שהעייפות זה חלק מההשפעה שלהם, הפעלת מערכת החיסון, אנחנו מקווים לטוב🌺 תודה רבה אחי, אוהב אותך מאוד🌹❤” —— ליאור נלחם כאריה ועבר סבל רב. הפעולות הבסיסיות: לאכול ולשתות הפכו לבלתי אפשריות. מספר שבועות לפני הסוף ישבתי מולו, הוא הביט בי, מותש מכל הטיפולים שעבר ואמר לי לגבי טיפול ניסיוני אחרון: “אני כל כך רוצה שזה יצליח”. הקשבתי ודמעתי. הוא צעיר ממני בשנתיים, למה הוא צריך לעבור את זה? ואז, אחרי זמן קצר הגיע החיבור לחמצן בשילוב המורפיום להקלת הסבל והסוף בשבת לפנות בוקר ה-15.7.17.