שישי לנפש #יובל עילם

לפני שנים העברתי סדרת כושר בת שבוע ביחידה שלי – 669. הלו”ז היה גדוש ועמוס. מצאת החמה ועד צאת הנשמה! הולכים לישון מאוחר, קמים מוקדם והתוצאה: כולם (כולל אותי…) גמורים בסוף השבוע. שנים אחרי, העברתי מחנה אימונים לקבוצת הכדורגל של הפועל ת”א. המאמן, משה סיני הראה לי את הלו”ז: שני אימונים ביום. הולכים לישון מוקדם וקמים רעננים. התוצאה: מחנה מעולה ושיפור בכושר, בגיבוש הקבוצתי ועוד! השבוע פגשתי שני אנשים, שניהם בוגרים שלי: האחד קצין בכיר והשני רופא בכיר. המשותף לשניהם: עיניים אדומות מחוסר שינה! המשמעות האפשרית: טעויות בקבלת החלטות וסיכון חיים שלהם ואלה שעליהם הם אחראים!

מיקי ברקוביץ כהשראה, מדי יום אני רוכב על אופניי 20 ק”מ בפארק. בדרך כלל כ-15 סיבובים של 1200 מ’. אני נוהג לספור את הסיבובים לפי מספרי חולצות של שחקנים גדולים מהכדורגל והכדורסל. הסיבוב התשיעי מוקדש למספר 9 המיתולוגי: מ-י-ק-י ברקוביץ (שהיה כוכב מכבי ת”א ונבחרת ישראל). את הסיבוב הזה אני עושה באנרגיות גבוהות יותר! למה? משום שמיקי ברקוביץ הוא מבחינתי מקור השראה למצויינות בשלושה מדדים מובילים:

1994 יום ראשון החל בבלומפילד באימון בוקר לקבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב (שימשתי כמאמן הכושר של הקבוצה) לאחר מכן נסיעה ארוכה לכפר הורדים, לשם הוזמנתי להעברת הרצאות בתחום ההכנה לצה”ל. הגעתי לצפון והעברתי שתי הרצאות עד השעה 22:00 בסיום ההרצאה, ידעתי שאהיה גמור, ולכן תיאמתי מראש צימר ביישוב. למחרת תכננתי לצאת בשעה 05:30 בכדי להגיע למכון וינגייט שם למדתי במכללה. רגע לפני ההורים איחלו לי: “נסיעה טובה ל”תל אביב”. עניתי שאני נשאר ללון הלילה בכפר. הם שאלו למה? ועניתי שהנסיעה ארוכה ולכן אני מעדיף לישון ולקום רענן לנסיעה הארוכה. אחרי שדיברתי על יחידות מובחרות הם היו בהלם! אחד ההורים אמר לי: “נסיעה לת”א ארוכה לך? הרי היית ב-669 לא?” (כלומר אני גבר בגברים ונסיעה ארוכה הרי קטנה עלי…). חייכתי לעצמי ולו והתנצלתי שאני לא עומד בקריטריונים שלו ל”גבר גבר”.

“חוה בואי לטפס”, קראתי לה. היא לא היססה ובאה. טיפסה נפלא ומשם המשיכה בהליכת הבוקר לא לפני ששאלתי אותה: “חוה, בת כמה את?” “75 עוד מעט” היא ענתה. לאחר מכן באימון לא מעט מבני ה-17-18 התקשו לבצע את אותו טיפוס… מה שבעיניי חוה היה דבר פשוט אינו מובן מאליו. רוב האנשים אינם מטפחים את גופם ויכולתם וכבר בגיל צעיר רואים את עצמם זקנים ויוצרים במו מחשבתם את התוצאה הזו! חוה מקפידה לאורך כל חייה לשמור על יכולתה הגופנית והתוצאה בהתאם!

ני מלוה את ירון 25 שנה. כשירון מונה למפקד חטיבת גבעתי וחבש לראשו את הכומתה הסגולה אחד מהצעדים בהם נקט היה הענקת הוקרה ללוחמי גבעתי מ-1948! צעד של כבוד, כיבוד המורשת והלוחמים הותיקים. שאלתי את ירון: “לא גדלת בגבעתי, מאיפה עלה לך הרעיון? ירון ענה לי: “יש לי משימה כמפקד חטיבה ומחוייבות למורשת”. ההיסטוריון הדגול פרופסור מיכאל הר סגור ז”ל היה אומר על המעשה החכם והמכבד של ירון: “יש לו מצפון היסטורי” בטקס הענקת הדרגות אמרתי לילדיו: “אבא שלכם לא היה חזק פיזית, לא בלט במנהיגות, למעשה לא בלט כלל. אבא שלכם השקיע התמיד, השקיע מאוד והתמיד מאוד וכך טיפס והגיע לצמרת! זה המסר שעליו עלינו לחנך את הנוער ולקחת השראה כמבוגרים.

השבוע, ביום שלישי הייתי באזכרה לזכרו של ניר פורז ז”ל. ניר היה חבר נפש שלי. הוא נפל כששימש כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל. על רעות, נתינה, אהבת הזולת, קדושת החיים והנכונות להקריב את חייך למען האחר. יש משהו מקסים באחדות ובנתינה שמאפיינים אותנו במצבי חירום אך מה קורה בשגרה? 10.10.94 ניר ואני נפגשים במסעדה בהרצליה. מדברים על דברים אישיים, על הדרבי הקרוב של מכבי והפועל בכדורגל ואחרי שעתיים אני פותח בנושא חדש, תיאורטי לחלוטין שעד היום איני מוצא לו הסבר. “תחשוב (אני אומר לניר) איזה אומץ נדרש בכדי להיכנס לבית שבו נמצא בן ערובה בידי מחבלים. אתה לא יודע איפה הם נמצאים. הם יודעים שתיכנס מהדלת או מהחלון”.

משפחת ואלך גרה בדירה 9, עליתי במהירות. אני עומד ליד הדלת, מחייך לעצמי, נוקש בדלת…הדלת נפתחת ואחיה הקטן בפתח: “דגנית בבית?” אני שואל. “כן” הוא עונה והולך לקרוא לה. אני מחכה ו… “דגנית ברחובות” מופיעה! המשימה הושלמה! “שלום” אני אומר, “זוכרת מאתמול?” היא בהלם, מכניסה אותי פנימה. אני מספר את הסיפור ה”גיימס בונדי” וגם מצליח להוציא ממנה את הטלפון… איך זה נגמר? נפגשנו כמה פעמים אך הקשר לא התפתח. לפני כמה שנים הפכנו חברים בפייסבוק והנה בראש השנה לפני כשלושה שבועות, 31 שנים אחרי, דגנית הזמינה אותי לארוחת חג בביתה. אגב, לפני שהגעתי, ביקשתי את הכתובת והיא אמרה לי: ” אתה צריך כתובת?” אמרתי לה: אני מפעיל את “ג’יימס בונד” שלי רק כשאני צריך. אם אין צורך אני מבקש כתובת ושם בוויז…

מה הם מקורות ההשראה שלי? רבים מהם של חברי יורם טהרלב שהשפיע עליי מאוד לפני הגיוס ברצון להגיע לצנחנים (גבעת התחמושת, שירו של צנחן), שירי הטבע והאהבה הנפלאים שלו והשירים על הארץ וההיסטוריה שלה. אחד השירים שנוגע בי כל פעם במיוחד, קשור לסיפור מיוחד על נתינה שכתב יורם בהשראת חוויה מיוחדת שראה מול עיניו בשנת 1945: ב-25.10 פרצו לוחמי הפלמ”ח לשחרר את המעפילים שהוחזקו במחנה עתלית. חלק מהמעפילים הצליח לחמוק מהבריטים, טיפס על הכרמל והגיע לקיבוץ יגור (שם נולד וגר הילד יורם טהרלב). הצבא הבריטי מיהר לנסות ולאסור אותם אך אנשי המשק מצויידים במקלות, לא נתנו לבריטים להתקרב לעולים, משכו אותם בכוח אל תוך חצר הקיבוץ והסתירו אותם. הם נשארו להתארח בקיבוץ במשך כחודשיים ואז הועברו למקומות אחרים בארץ. (מתוך ספרו הנפלא של יורם טהרלב: “אין כבר דרך חזרה”).

אני מנצל את ההזדמנות בכדי לדבר על שלושה סוגי סליחות: 1. סליחה לעצמי חלק מאיתנו (שלא לומר רובנו) מוצאים עצמנו כועסים לאורך השנה על טעויות, פיקשושים ובכך מוסיפים שמן למדורה… האתגר שלנו עם עצמנו הוא להרפות ולא לחפור בפנים ולגרום לגוף לשחרר חומרים מזיקים ורעילים. 2. סליחה מאלה שפגענו בהם (שאנו יודעים שפגענו). בעניין הזה צריכים שניים לטנגו… 3. לסלוח למי שפגע בנו אתגר גדול משום שלחיות בכעס ובשנאה זה דבר רע מאוד ולא מסייע.אחת הסדנאות החשובות שאני מעביר עוסקת בשם שלנו. לא, איני מתכוון לשם שניתן לנו בלידה אלא לחותם שמותיר השם שלנו על אחרים. בעיני אחד הדברים הכי גדולים שאנו יכולים לעשות בכדי לבנות לעצמנו שם טוב הוא – לעמוד במילה שלנו! זו גם הסיבה שאני שולח לך את שישי לנפש כל שישי ב- 16:00 ולא משנה אם זה ראש השנה או ערב יום הכיפורים. דידי מנוסי ז”ל, היוצר והכותב הנהדר, כתב פעם: ”אבי לימד אותי שני דברים:

אחד ממקורות הלימוד וההשראה שלי הם הבוגרים המדהימים שלי. אני בקשר עם רבים מהם. קבלו סיפור על אחד התותחים שבהם: לפני כחמש עשרה שנים סיפר לי יואב, אחד מבוגריי, על רצונו ללמוד רפואה. העניין הוא שהציונים שלו לא הספיקו. מכאן החל מסע ארוך של נחישות לאורך זמן: עוד פסיכומטרי ועוד אחד ועוד אחד, עוד שיפור בגרויות ועוד שיפור. במהלך התקופה התחלתי לקרוא לו ד”ר רוזנטל. יואב אמר לי: “יובל חכה, עוד לא התקבלתי” ואז אמרתי לו: “כשאני רואה את “הרעב” שלך, את הנחישות וההשקעה – זה ברור לי שתהיה רופא”.

“תחילת ספטמבר 2005. נער בשם ערן (שם בדוי) עלה זה עתה לכיתה י’ בתיכון אורט בנימינה. בהפסקה הוא רואה על הרצפה פלייר מקומט. הוא מרים אותו, רואה תמונות מרעילות על הצבא ומתלהב.ההתלהבות נמשכת כמה שניות עד שהוא מגיע לעמוד האחורי ובו הוא רואה שהפעילות מתקיימת בהרצליה! הוא רואה מספר טלפון (שלי בבית…) ומחליט בכל זאת לטלפן. שוחחנו בטלפון והזמנתי אותו להגיע פעם אחת לנסות. ערן החליט לנסות, לקח את הרכבת מבנימינה להרצליה ואני אספתי אותו מתחנת הרכבת לאימון וחזרה. המטרה של ערן היתה שייטת 13!ערן (בתמונה המצורפת) המשיך והיה אצלי שלוש שנים וחצי! מהן שמונה חודשים ליטש את יכולותיו המנהיגותיות כעוזר שלי! הוא התקבל לשייטת 13, סיים מסלול, יצא לקורס קצינים, הוא כעת בקבע, חתום לשנים קדימה ומרוצה מאוד מהדרך שלו.

ביום שישי 14.10.94 לקראת חצות התקיימה מסיבת עיתונאים דרמטית ועצובה. שלוש שעות לאחר ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן, התכנסו ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין ולצידו הרמט”כל אהוד ברק לדבר על מה שהיה. רבין לקח על עצמו את כל האחריות על המבצע הכושל שבו נהרגו נחשון וקסמן וסרן ניר פורז, מפקד צוות בסיירת מטכ”ל (וחברי הקרוב ביותר). כולם התרשמו מקבלת האחריות של רבין. אני אישית ציפיתי לשמוע ולהבין מה המשמעות של קבלת האחריות? לדוגמא: האם מעתה ואילך רבין ישתף קבינט בהחלטות מעין אלה? האם הוא מתפטר? מה המשמעות של לקיחת אחריות? אם אלה רק מילים אז האם יש משמעות ל”קבלת אחריות”?