שישי לנפש #יובל עילם

הדמעות זולגות מעצמן. גיורא איילנד הגיבור מספר על הקושי והכאב הנורא ממנו הוא סובל מאז הניתוח לכריתת הערמונית ואיך הוא אינו מרשה לעצמו לבכות בבית ונוסע לקצה הרחוב ובתוך רכבו הוא בוכה. אנחנו הגברים גדלים במידה רבה בסגנון של פעם, לומדים לשתוק, להחריש, לא לבטא רגשות משום שגילוי כזה הוא לכאורה חולשה של הגבר המושלם. היום קצת יותר טוב אך המבוגרים ששייכים לדורות הקודמים לא מדברים בקול על מחלות כאלה או אחרות, משחקים את הגיבורים. אישית אני טוען שהבסיס לכך הוא גם בהעדר מודלים גבריים במערכת החינוך ובפרט בגיל הקריטי של הגן והיסודי. במקום לפתח גבר שלם שמושתת על שילוב ניגודים של גם וגם, אנחנו ממשיכים ליצור ולטפח את דמות ה”גבר גבר” שאסור לו לבכות ואם אז רק בלילה או בקצה הרחוב, לבד.

לאורך השנים אני שומע מהורים קיטורים על כך שהילדים מביאים חול הביתה. אני מנסה להסביר להם באסיפות הורים שבעצם הילדים מביאים עדות להתפתחות העצמית שלהם, פיתוח נחישות, ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות! אתמול גדעון, בני הקטן בן ה-4 (בעוד שבוע) מילא את הסלון בחול מהנעליים ומהכיסים שלו. חייכתי ושמחתי – מבחינתי הוא עוסק בפיתוח יצירתיות, עבודת צוות בארגז החול וזה נפלא. תוך חצי דקה ניקיתי את הסלון, גדעון הביא לי עדות להתפתחות שלו ולכך שהוא מקבל משהו רב ערך לחייו. חול הוא הדרך ל-100.

“עלאק להצליח” לפני כשבוע היתה לי שיחת טלפון עם בחור בשם בדוי ניתאי. הוא גר ברעננה ולא הגיע כבר זמן רב לפעילות. שאלתי אותו למה? והוא אמר לי: “להגיע להרצליה זה מאמץ רב ורחוק לי”. שאלתי אותו: “מה המטרה שלך בצבא?” הוא ענה לי: “סיירות”. עניתי לו: “אם הייתי נותן לך את המספר של שני בוגרים שלנו – א. מפקד 669 ושל י. תת אלוף ומפקד חטיבת הקומנדו, מה הם היו אומרים לך?” הוא ענה לי: אני לא יודע. אז עניתי לו: “מאחר ואני מכיר כל אחד מהם למעלה מ-20 שנה הם היו אומרים לך ש“אם אתה לא מוכן לעשות את “המאמץ” להגיע מרעננה להרצליה, אתה לא באמת רוצה להגיע לסיירות”. יש יחידות רבות וטובות בצבא ואינך חייב להגיע לסיירות אבל אם אתה אומר משהו תראה במעשים שאתה באמת רוצה!

לפני כשעה הסתיים לו אימון ששמו אימון “חמוד”. האימון התקיים לו זו השנה ה-31 והיהלומים שלי (החניכים) נדרשו להתמודד עם אתגר פיזי ומנטלי מטורף. מה עושים בו? זה חסוי אבל אני כן אכתוב על מה שיוצא ממנו. במסגרת אימון קבוצת הבוגרים שלי (בוגרי המחזורים הראשונים) ביום שלישי, שילבתי אלמנט מנטלי אחד וקטן, הם חייכו ואמרו לי: “הדברים שלמדנו ותירגלנו כשהיינו בני 17 הולכים איתנו כל החיים”. אימי היא ד”ר לפילוסופיה מאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. כשעשתה את התואר שלה, ביקרתי שם מספר פעמים ויכולתי לספוג את האווירה המיוחדת של האוניברסיטה שנוסדה במאה ה-14.מה הקשר בין אימון חמוד לבין אוקספורד? ובכן, בעולם הגופני לא ניתן להתקרב לעומק החשיבה והאתגר האינטלקטואלי של זה האקדמי, בפילוסופיה בעיקר ובמוסדות לימוד יוקרתיים ונחשבים. אז מה בכל זאת נותנים אימונים כמו אימון חמוד שלא יכול לתת שום תואר אקדמי? אני יכול להרצות על זה שעות אבל במקום זה אני מעדיף להביא מכתב שכתבה לי שירי בן ארצי שהיתה חניכה שלי ב-1990/1.

אחת לשבוע אני נעזר בבייביסיטר (שמרטפית, בכדי שאבשלום קור שמקבל את הטור לא יכעס עליי :).לפני כשבועיים השמרטפית הקבועה לא יכלה להגיע ומצאתי אחרת. כמה שעות לפני שהיא הגיעה הראיתי לנגה ביתי בת ה-5 את תמונתה. נגה אמרה שהיא איננה מרוצה משום שהיא מבוגרת (58).היא הגיעה אלינו ותוך שנייה נתנה כיפים לשלושת הילדים וכבשה את ליבם. חזרתי אחרי שלוש וראיתי את ילדיי מוקסמים ומועסקים על ידה בציורים מדהימים. הם כלל לא התייחסו להגעתי…:)למחרת בבוקר הם אמרו לי: “אבא היה לנו מאוד כיף עם טלי, תזמין אותה גם בשבוע הבא?” חייכתי לעצמי.

זה היה בשנת 2000. ישבתי לי ליד שולחן העבודה והתעסקתי בענייניי ולפתע הטלפון הנייח מצלצל. אני עונה ושומע קול נשי מיוחד, עמוק ויוצא דופן: “אפשר לדבר עם יובל עילם?”משהו בי לא מאמין, “זה לא יכול להיות!” ואכן היא מזדהה: “שושנה דמארי” ומודה לי על מכתב הפרגון ששלחתי לה. מגיל צעיר גדלתי על שיריה ולשמחתי אזרתי אומץ, איתרתי את כתובתה והצלחתי לשמח אותה ולהוקיר לה תודה עמוקה בעזרת מכתב. כך היה גם עם אריק לביא ויהודית רביץ ועם מאות אנשים מכל מיני תחומים. יעקב גלעד כתב ויהודית רביץ ביצעה את השיר “מילה טובה”: “לא פעם זה קשה אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב. רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה”… אז בואו נעשה טוב לאנשים ונפרגן על בסיס קבוע.

אני מאלה שבזמן נגינת ההמנון במשחקי כדורגל בין מדינות אוהב לצפות בכדורגלנים שרים את ההמנון שלהם. הכי מרגש אותי היה לראות את בופון שוער נבחרת איטליה שר כשהוא גאה מאוד בארצו ונראה כפטריוט אמיתי. מרשים! אצלנו חצי משחקני ההרכב הראשון בנבחרת אינם יהודים ואינם שרים את ההמנון. אחד מהם אמר בריאיון לפני כשבוע: “אני לא שר את ההמנון משום שאני לא יכול לשיר “נפש יהודי הומייה”.א. אישית אני שר את ההמנון ובקול אך אני מבין אותם! אם היה עליי לשיר “נפש ערבי הומייה” גם לי הייתה בעיה! אם הייתי נולד לאימי היהודייה בארה”ב והיה עליי לשיר: “נפש נוצרי הומייה” הייתה לי בעיה ואני מניח שלא רק לי! ההמנון שלנו מדיר את אחינו הדרוזים, הבדואים, הצ’רקסים, הנוצרים והמוסלמים! ב. “לפאתי מזרח קדימה, עין לציון הומיה” – זווית הראיה של אימבר נפתלי הרץ שכתב את השיר הייתה אירופאית והכמיהה למזרח לכיוון ארץ ישראל. אך מה לגבי יהודי עיראק למשל שכמהו מערבה ויהודי סוריה שכמהו דרומה… אך זה מה שנקרא עוד בקטנה. ג. מה הם ערכי השיר? תקווה, חופש, ארץ ציון וירושלים. זהו! אבל אני לא אוהב רק להגיד מה לא, אני אוהב להציע חלופות, אז קבלו.

השבוע פגשתי במקרה בוגר יקר שלי שמשרת במוסד. אין לי שום מושג מה הוא עושה. הוא וחבריו ללא מדים, נטולי סמלי סטטוס וגם דואגים שלא לבלוט. הם מקדישים ימים כלילות למטרה אחת: בכדי שנוכל להתעסק עם היום-יום שלנו, לתכנן מה נעשה בחנוכה, אצל מי נהיה בפסח הבא ועוד כל מיני דברים שמובנים מאליו במקומות אחרים בעולם אך לא בסביבה שלנו. כשאני פוגש או משוחח איתם אני אומר להם תודה. הם שואלים “על מה?” ואני עונה: על מה שאתם עושים בשביל כולנו! הם מחייכים במבוכה. הם לא רגילים לזה.

תרגיל לארוחת שבת. כשאני מגיע לסדנאות או הרצאות שנועדו להעצים אני מבקש מתנדב/ת שיעלו לבמה. לאחרונה שוב עשיתי כך וביקשתי משני תלמידי תיכון לספר במשך דקה בשבח עצמם. השניים כך התברר לי תלמידים מצטיינים אלא שלא יכלו לעמוד במשימה הפשוטה לכאורה. ומה איתך? קדימה, קחו דקה ונסו לומר דברים טובים בשבח עצמכם. עשו זאת סביב שולחן השבת ותלמדו דברים מפתיעים. מדי שבוע אני עושה עם הילדים שלי תרגיל באהבה והערכה עצמית. כל אחד מהם אומר מה הדברים היפים אצלו. לפני שנים קראתי שבהולנד הכניסו בחינת בגרות באהבה! שירים כה רבים עוסקים בזה! הגיע הזמן שגם אצלנו במערכת החינוך ילמדו אהבה!

מגמות סייבר או 8200 בבתי הספר. בשנים האחרונות נוצרה תחרות רבה בין בתי ספר תיכוניים שהביאה לפתיחת מגמות לימוד רבות העוסקות ברובוטיקה, סייבר, ובמדעי המחשב. הנוער (בעידוד הוריהם) שועט לעבר המגמות הללו משום שהם בטוחים שבכך יבטיחו את הגעתם ליחידות כמו סייבר או 8200 לשירות צבאי בטוח ומוגן ומשם לביסוס כלכלי מיד לאחר השחרור. יש רק בעיה אחת. במגמות האלה לומדים היום קרוב ל-10,000 בני נוער אך הצבא זקוק רק למאות בודדות. מה יהיה עם כל האחרים והציפיות שלהם ושל הוריהם? אלה עם הפרופיל הקרבי (72 ומעלה) יגוייסו ליחידות שדה קרביות ואלה עם פרופיל לא קרבי ישרתו כתומכי לחימה ולא בטוח במקומות עליהם חלמו.

לפני כשבוע סיפר לי אבא של חניך שלי שבנו סובל מבעיה רפואית ועובר בדיקות מקיפות ופולשניות. בינתיים לא מתגלה הסיבה. לדברי האב הסיבה היא: סטרס. הוא סיפר לי שבנו לומר בתיכון 54 שעות בשבוע!54 שעות? עצרתי לרגע וניסיתי לחשב – מדובר על ממוצע של תשע שעות ליום!!! תשע שעות ליום? בני דורי למדו (נניח שלמדנו…) בתיכון 36 שעות בשבוע. ראשון-רביעי עד 14:00, חמישי עד 15:00 ושישי עד 13:00. ללמוד עד 15:00 (למעשה זה היה 14:30) היה סיוט ויום שלא נגמר!והיום? אני נכנס להרצאות לתיכונים ומעיף מבט למערכת השעות והתמונה מפחידה! בבתי ספר רבים היום מתחיל בשעת אפס, כלומר בשעה 07:15-07:30 ומסתיים באזור 16:00. זה מטורף! פינלנד מובילה במדדי החינוך וצימצמו את שעות הלימוד לפחות מ-30 בשבוע! ואנחנו? משתגעים ומשגעים את הנוער שלנו. מערכת החינוך מלחיצה את הילדים וההורים, מעמיסה שלא לצורך ולשם מה?

לפני כשבועיים נערכה אזכרה לזכרם של מעוז וניר שני גיבורים, הקבורים זה סמוך לזה. עמית הבת קוראת מכתב מצמרר שניר כתב לה ממש סמוך ליום הולדתו ה-20. אולי יהפוך יום אחד לשיר…כפי שעמית היטיבה לומר: “מכתב שלא תואם גיל”. עמית, (נכתב במאי 1991). כאב שנקצר ביגון ונישא על פני גבעולים מתוך זמן אבוד, בן עולן של שנים ניצב במקומו, טבוע עד ברך משתאה, מביט לצדדיו, יסוב על ציר וכמו עץ שתול על מים מקרין דעתו חופר צעדו למען עתיד מסתמך על עבר שנטמן עוד עם שחר. בשתיקה מתוקה נאלם, שוקע קמל ילוונו חרש בחשכת הליל על כן שמעי נא אחותי בזו הלשון – כי יום שעבר לא ישוב על צעדיו יש לפקוח עיניים, לשאת חזון אל על לדעת בחוזק ובלי סייג הינך נצורה ביופיים של חיים מוגנת, מוקפת מלאי אוהבים. אח שלך