שישי לנפש #יובל עילם

פגשתי ב-32 השנים שאני מנהל מרכז חינוכי למעלה מ-16,000 הורים. רבים מהם התלוננו על כך שילדיהם לא משקיעים בלימודים והם חרדים לעתידם.מאחר ואני בקשר הדוק עם רבים מ-8000 בוגריי אני מחייך כשאני רואה שנים אחרי את אותם ילדים “לא משקיעים” כשהם פורחים ומצליחים בתחומים שונים. אפרופו חיל האוויר השבוע שוחחתי עם אחד מהם שמונה למפקד טייסת המטוס החדש f-35!בערבי הורים אני מקפיד להראות להורים הוכחות מהדיונה “שלנו” (תמונות וסרטים) המעידות על כך שהילדים שלהם משקיעים את הנשמה כשהם רוצים. אפקט פיגמליון (הנבואה המגשימה את עצמה) הוא קריטי בתחום החינוך!

איך הכשירו אותנו לחיים? בואו נניח שהמטרה של המדינה וההורים היא: לבנות אדם ערכי, מאושר ובעל משמעות, בוגר, אמין, בריא, יצירתי, יוזם, עצמאי, בעל ביטחון עצמי, שיידע לשמור על עצמו (בטיחות)’ שמסוגל לתקשר היטב עם עצמו ועם הסביבה, להתפרנס, לתרום לעצמו ולסביבה.ומה “מסלול ההכשרה”?מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ספרות, אזרחות, היסטוריה, שיעור ספורט, אנגלית. יושבים כל היום על הטוסיק, משננים ומתרגלים לבחינות.המבחן המסכם: מבחני בגרות ועבודות! לא הגיוני! “המסלול” לא מוביל למטרה!!! אך יש תקווה. אפשר להשלים את פערי הלימוד באופן עצמאי ולקוות שמתי-שהוא מישהו -ראש ממשלה ושר החינוך יעצרו הכל ויגידו: “גבירותיי ורבותיי טעינו! אנחנו משנים לגמרי את מסלול ההכשרה!

אחד המקומות הבודדים בתנ”ך שבו משתמשים במילה “מאוד” ובעצם מעבירים את האחריות לבריאות ולבטיחות לאדם! ולא מפקידים את זה בידי כוח עליון. כואב לי מאוד! האמת היא שכבר הכנתי פוסט אחר לגמרי אך המציאות הביאה אותי לשנות אבל קודם לכל: בין מקבלי ההודעה הזו יש אנשים ובני נוער שמתאבלים כעת על אובדן ואני משתתף בצערם הכבד. כמה כואב וקשה לשמוע על עשרה בני נוער נפלאים שהלכו לעולם בטרם עת וכה צעירים! אתמול והיום אמרתי לחניכים שלנו שבאירוע כזה חובה לעצור הכל, לדבר ולבדוק את תרבות הבטיחות שלנו. קראתי אתמול כותרת בניו-יורק טיימס ש”שיטפון הרג תשעה בני נוער”קשה לי לקרוא את זה. האמת העצובה והכואבת היא שלא השיטפון הרג את העשרה אלא תרבות בטיחות לקויה. אני מעדיף לקרוא למה שקרה: אסון הרשלנות!

לפני שבוע בזמן הליכה קלה בפארק עלה לי רעיון נפלא (כשהוא יתגבש אשתף אותו…) את הרעיונות החזקים שלי אני שואב בדרך כלל בזמן פעילות גופנית קלה, טיול כיף בפארק או מדיטציה. מה המשותף לכל אלה: חשיבה בתנאי רוגע, ללא לחץ ובהשראת הטבע או הנשימה. לא בכדי קרא ארכימדס “אאוריקה” (מצאתי) דווקא כשהיה באמבטיה.

מתי פורז ז”ל, אימו של ניר ז”ל. מספר שבועות לאחר שניר פורז נפל כמפקד צוות בסיירת מטכ”ל ב-14.10.94 בניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז”ל אמרתי למתי: “זה לא ממש מנחם אבל תדעי שאת ניר ואת מעשהו לא ישכחו!” ואכן עשרות מבנים, סרטים ואירועים הנציחו את ניר. נזכרתי בכל שירי הגבורה עליהם גדלתי. בכולם נפלו החיילים מות גיבורים והנה המציאות מגלה תמונה אחרת ועצובה. מה עם כל מי שלא נפל מות גיבורים? מה עם כל עשרות אלפי המשפחות שלהם? זו הסיבה שכתבתי לפני שנים את “נזכור” שנועד להכיל את כולם ואת כולן והוא מוקרא בטקסי יום הזיכרון בעשרות יישובים, בתי ספר, בסיסי צבא. במידה והוא נוגע בך, אשמח לסיוע בהפצתו.

ב-1956 שאול מתגייס לקומנדו הימי (שייטת 13) ומתחיל שירות של 20 שנה.ב-1969 הוא מפקד על מבצע חשאי בשטח מצרים על חצי האי ראס עדבייה. המטרות מושגות במלואן ללא אף פצוע או הרוג. שאול נחשב לאחד הלוחמים והמפקדים הנועזים והבולטים של שייטת 13.אחרי שחרורו עסק בחינוך נוער וסטודנטים בדרכו המיוחדת בחברת “אוויר, ים, יבשה” והותיר חותם עמוק. לשמחתי הכרתי אותו לאורך עשור וניהלנו שיחות רבות מהן למדתי עליו ועל תפיסתו הייחודית. שאול נפטר ב-1999. בעת מאבקו במחלה אמר לי: “אני אנצח את הלובסטר”. היה ציוני ופטריוט וסבר שיש לחנך וללמד על קרבות מופת שהסתיימו ללא דם והרג.

ואז התרחש אירוע “היסטורי” ששינה לגמרי את הטיול והנוהל של הולכים ’15, “חופרים” ’15. זה היה רגע מכונן ונפלא באותו טיול מה שקרה זה שאחרי ’10 חפירה היעל הממזרה הזו פרשה כנפיים ועפה… כן, כן, פרשה כנפיים ועפה לה…ואני משתדל (לא תמיד מצליח ) לזכור טוב טוב את לקחי הסיפור שבת שלום, חג שמח, שקט ורגוע

גדעון בני הקטן, בן שלוש ושובב גדול (מזכיר לי מישהו…). ביום שני בנינו (שלושת הילדים ואני) מגדל גדול שמורכב מ-200 מגנטים על השולחן בסלון ואז בום טראח הוא פירק הכל והעיף לרצפה.בעבר הייתי כועס ומתעצבן והיום? הוא הביט אליי ומחכה לתגובתי. האם אכעס, אתעצבן? אני מבין שהוא עושה זאת מסיבות שונות. אני מחייך אליו ואומר לו: “תביא חיבוק” ואז לוחש לו: “אתה תצטרך גם לאסוף את זה…”עוברות כמה דקות והוא מבקש רסק תפוחי עץ, אני מזכיר לו את המטלה שלו והוא אומר: “לא רוצה לסדר!” רק שיש לו עסק עם אבא אוהב, רגוע ו…נחוש. עוברות כמה דקות ו

“מה היה?” לפני כחודשיים הבטן שלי החלה שוב “לדבר”… הדלקת ממנה אני סובל (קוליטיס) התעוררה והשביתה אותי כמעט לגמרי. אין לך כוח לכלום. חצי זומבי. “למה?” כעת כשאני מתאושש וחוזר לעצמי בעזרת תזונה מיוחדת (תודה לליאור גל) ורפואה סינית (תודה לניר סלומון), אני עסוק גם ברצון להיות בריא וגם בצורך למנוע התלקחות חדשה בהמשך. מתוך שלושת שאלות התחקור למה? היא המשמעותית ביותר! לחפור לעומק בכדי להבין למה? למה הגוף שלי אומר לי דרך הדלקת: “יובל, נורה אדומה. משהו בהתנהלות שלך לא בסדר”.

לחלום ולכוון גבוה. שנת 2001 עינב מגיעה אליי, החלום שלה הוא להיות “מד”סית” (מדריכת ספורט) בצבא. אלא שהצבא לא איפשר לה. אחרי אינספור מכתבים ומאבקים היא קיבלה אישור למבחנים! היא שמחה מאוד וגם עברה אותם בהצלחה! ואז היא באה אליי ואמרה לי: “יובל, האמת היא שמה שאני באמת רוצה זה קורס חובלים!” לכאורה הייתי יכול לכעוס שאחרי כל המאמצים להגיע לקורס מדסיות היא פתאום משנה כיוון. אלא שאני חייכתי בהבנה. ראיתי שהאמונה שלה בעצמה התפתחה והנה היא באמת הולכת על החלום שלה! ושוב מאבק לקבל זימון לחובלים! עינב קיבלה את הזימון, עברה את הגיבוש בהצלחה והיתה בקורס היוקרתי קרוב לשנה. היא למדה שאפשר ומותר לחלום ולכוון גבוה!

איזו תרומה אדירה למעמד היהודים ברוסיה! ללמוד ממנו: גם ברגעים קשים אפשר לראות הזדמנות לעשייה ופעולה חיובית. סיפור כשהגיע לארץ החליט לתרום במקומות המאתגרים ביותר. אנשי דגניה הקשוחים התרשמו ממנו עמוקות, הן מכוחו הפיזי והן מכך שהוא לא מגביל את עצמו לשום דבר! בבוקר היה חורש במחרשה עם יד אחת ובערב קורא ספרים ומחכים. למרות שעם הרקע הצבאי שלו וגבורתו, ההשכלה הרחבה שרכש היה יכול למצוא תפקידים נוחים וקלים יותר הוא בחר לעשות את הדברים הקשים ביותר! ללמוד ממנו: הדרך הטובה ביותר להשפיע על סביבתך: דוגמא אישית!!!

הבן שלי יואב בן 6. בניגוד אליי אינו “חולה ספורט” ומתעניין דווקא בפיזיקה ומתמטיקה. לכן הוא ואני חדים חידות זה לזה בלוח הכפל ובשאלות מתמטיות. אני מאוד אוהב את זה אבל היה לי יותר כיף להתאמן איתו אך כל הכדורים שקניתי לו, נחים בפינה…אני כלל לא מאוכזב משום שמה שמנחה אותי הוא לעזור לו לפרוח במה שמדליק אותו ולא אותי. לכן לפני כשבועיים רכשתי בשבילו ספר מדליק על לוח הכפל והוא לא עוזב אותו! הוא לוקח את הספר למיטה, קורא בו ומתרגל בו עד שהוא נרדם עם הספר לצידו. זה הזכיר לי את אחי אהוד (כיום ד”ר אהוד) שבדיוק בגיל 6 נהג כך עם ספר היסטוריה. היום הוא כבר כותב אותם (ארבעה) יחד עם עשרות מאמרים ופירסומים. חלק מכם חושב כעת: “אבל אני כבר לא ילד”, הבנתי. אז קבלו את הסיפור הבא: